מחצית מכוח המשטרה הנשי במחוז קונהאר שבאפגניסטן הלכה לעולמה - ולא מדובר בפיגוע תופת אלא במגיפה. זה הרבה יותר פשוט: במחוז היו בדיוק שתיים נשים ואחת מהן מתה מסיבות טבעיות. המחצית השנייה, אמינה, יצאה לחפש שותפה חדשה - והעיתון
וול סטריט ז'ורנל השתמש בסיפורה כדי להאיר נושא רחב בהרבה: השתלבות הנשים בתפקידי ממשל במדינה מוסלמית זו.
המשימה הייתה קשה. היה ברור ששום הורים ובעל המכבדים את עצמם, לא יסכימו שהבת/האישה תהיה שוטרת, כך שנותרה רק אפשרות אחת: אלמנה מבוגרת - לא המועמדת האידיאלית במדינות מודרניות יותר. המגבלות הללו מסבירות מדוע בכל אפגניסטן יש רק 2,800 שוטרות, הרחק מהיעד הממשלתי העומד על 5,000 לובשות מדים בשנת 2014.
מדינות מערביות תורמות סכומים משמעותיים כדי להשיג מטרה זו, וארה"ב לבדה הזרימה לשם כך 25 מיליון דולר, ליעדים כגון בונוסים וסיוע בדיור לשוטרות. יש להבין, מסביר העיתון, שלא מדובר רק בעניין סמלי של שוויון, אלא גם בצורך חיוני ביותר. השוטרים הגברים אינם יכולים לערוך חיפושים על נשים, מה שהקל על מחבלות ופושעים - או על גברים שהתחפשו לנשים - להבריח נשק מתחת לשמלותיהן הארוכות.
אמינה הייתה אופטימית לגבי סיכוייה למצוא שותפה, ומסיבות ציניות למדי. אזור קונהר הוא גן עדן לקבוצות כמו אל-קאעידה, הוא ידע קרבות עקובים מדי ולכן יש בו אלמנות עניות רבות. אמינה עצמה איבדה את בעלה בפלישה הסובייטית בשנת 1979 וזקוקה למשכורת כדי לתמוך במשפחתה. השכר היה כלי הגיוס העיקרי שלה: 12,000 אפגני - בערך 180 דולר - לחודש, משכורת מכובדת בקנה מידה מקומי. הצד השני של המטבע הוא ההתקפות התדירות של הטליבאן על המשטרה, וגם חשיבה שמרנית ולפיה אישה עובדת היא מן הסתם זונה.
גורמים אלו הכשילו את מאמציה של אמינה, עד שפגשה את אסרו - לא אלמנה, אלא אישה שבעלה נטש אותה לפני שלוש שנים עם שבעה ילדים. גם היא חששה מפני הטליבאן, אבל אמינה שכנעה אותה בטיעון מנצח: "בעלך לא מאכיל את המשפחה". השתיים משרתות יחדיו כבר שישה חודשים, ומתברר שיש להן עוד מכנה משותף: שתיהן מבלפות ללא בושה ביחס לגילאיהן. אמינה - אלמנה מזה 37 שנים - אומרת שהיא בת 41, ואסרו מספרת שהיא בת 25 (כזכור - עם שבעה ילדים ובלי בעל כבר שלוש שנים). השתיים ניסו לגייס שוטרות נוספות, אך עד כה - ללא הצלחה.
אמינה ואסרו הן סיפור הצלחה מבחינה מקצועית. בניגוד לנשים אחרות, הן לא חוששות לצאת בלילה והן הוכיחו את יעילותן בזירות פשע ובמרדפים. מצד שני, השתיים מודעות לסכנות, משתדלות לא לצאת לעבודה באותה דרך בכל יום ושומרות על פרופיל נמוך - כאשר המשימה השנייה לא ממש פשוטה, כי השתיים זכו לפרסום במחוז. למזלן, התושבים לא קוראים וול סטריט ז'ורנל.
