חלב מצטרפת לדרזדן ולגרוניקה ברשימת הערים שעשו היסטוריה דרך חורבנן - סבור השבועון אקונומיסט במאמר מרכזי שהוא מפרסם (18.12.16). הסבל בן ארבע השנים שעבר על תושבי העיר מלמד, שברוטליות מזוהמת תפסה את מקומו של העיקרון לפיו אזרחים חפים מפשע אינם צריכים לשאת במחיר המלחמה.
בשאר אסד החליט כבר ב-2011 להרוס את האפשרות למחאה שקטה על-ידי שימוש באלימות נגד אזרחיו. טענתו לפיה המורדים הם "טרוריסטים" הייתה שערורייתית; היום חלקם אכן טרוריסטים. היו כמה נקודות בהן המערב יכול היה להתערב, למשל על-ידי יצירת אזור אסור בטיסה, או על-ידי הקמת מקלט לאזרחים, או אפילו על-ידי חימוש מלא למורדים. אבל המערב משותק בשל הלקחים של עירק ואפגניסטן והוא לא עשה דבר. הצורך להתערב גבר כאשר חלפו חודש אחר חודש של שפיכות דמים, אבל במקביל גברו גם הסיכון והמורכבות של התערבות כזו. ואז הצטרפה רוסיה, אשר פעלה ללא כל נקיפות מצפון והיא המנצחת האמיתית בחלב.
מן הצד השני, ממשיך אקונומיסט, זוהי תבוסה להשקפה המערבית לפיה לערכים יש במדיניות חוץ משקל זהה לזה של אינטרסים. אחרי רצח העם ברואנדה בשנת 1994, הבין העולם שהוא חייב למנוע מעשים כאלו. חברות האו"ם קיבלו על עצמן למנוע את השימוש בנשק כימי והרג חסר אבחנה של אזרחים. ואילו בחלב, כל מה שהיה למערב להציע אל מול פשעיו של אסד היה רטוריקה דיפלומטית חסרת ערך. הוא הראה שערכיו אינם אלא מילים בלבד, ושאפשר להתעלם מהם.
אקונומיסט מטיל את האחריות על אישים רבים. הפרלמנט הבריטי, מזכיר השבועון היוצא לאור בלונדון, התנגד להתערבות כלשהי לאחר שאסד השתמש בנשק כימי. כאשר מיליוני פליטים ברחו מסוריה, המערב העדיף לעצום את עיניו. ואשמה כבדה מוטלת במיוחד מוטלת על
ברק אובמה, אשר התייחס לסוריה כאל מלכודת שממנה יש להימנע. אובמה ביקש להעביר את העולם ממצב בו ארה"ב ועוד כמה מדינות הן היחידות להתערב, מתוך הנחה שהעולם כולו צריך לפעול באיזורי סכסוך משום שהעולם כולו ירוויח מכך. חלב היא הוכחה מוחצת לכשלונה של מדיניות זו, קובע אקונומיסט. כאשר ארה"ב נסוגה, התמלא הריק לא בידי מדינות אחראיות אלא בידי רוסיה ואירן.
באופן תיאורטי,
דונלד טראמפ יכול לשנות מצב זה. אבל לאחר שמינה את
רקס טילרסון לשר החוץ, הוא מוכיח שוב שרצונו להגיע לדילים ולא לקדם ערכים. הגעה להסכמים היא חלק מהותי מהדיפלומטיה, מסכים אקונומיסט, אבל מדיניות חוץ המדדה מהסכם להסכם ללא אסטרטגיה ובלא מצפן ערכי, טומנת בחובה סיכונים ניכרים ומביאה לחוסר יציבות. במדיניות כזו, בעלות ברית הופכות להיות קלפי מיקוח. כך למשל, טראמפ מאותת שהוא מוכן להשתמש בטיוואן בתמורה להקטנת הגרעון המסחרי של ארה"ב מול סין.
כאשר "החזק הוא הצודק", מדינות קטנות נקלעות למלכוד או נאלצות להסכים לתנאים קשים, בעוד המעצמות הגדולות עושות את שלהן. בלי מסגרת סדורה, עסקות מחייבות מו"מ חוזר ונשנה והתוצאה היא חוסר ודאות - ואז קשה עוד יותר לפתור בעיות סבוכות כמו שינויי האקלים.
חלב מראה לעולם מה קורה כאשר ערכים אינם מחזיקים מעמד מול התוהו ובוהו של הגיאופוליטיקה, מסכם אקונומיסט. בחלב האומללה והעזובה לנפשה, הקרבות היו חסרי רחמים. מי שסבלו הכי הרבה היו העניים והחפים מפשע.
