טראמפ עלה על משהו

לפני מספר שבועות נפגש דונלד טראמפ עם ראשי תעשיית ההיי-טק האמריקנית וביקש מהם ליצור עוד משרות בארה"ב. ראשיהם נעו מצד לצד, מתאר ניוזוויק, כי לתפיסתם - הם לא עוסקים ביצירת משרות, אלא בהפיכת חיינו לנוחים יותר וזולים יותר. אבל טראמפ כנראה עלה על משהו, אומר העיתונאי קווין מאני. "נצחונו היה הנפת אצבע משולשת מצידם של מי שהרגישו ננטשים על-ידי הטכנולוגיה והגלובליזציה". תעשיית ההיי-טק נותנת עדיפות למשרות מקצועיות על פני משרות בדרג הנמוך. "אם תעשיית ההיי-טק לא תשנה את תפישתה, התוצאה עלולה להיות כמו הסתערות הברברים על רומא בשנת 410", מזהיר ניוזוויק. הפגישה התקיימה בטראמפ טאואר בניו-יורק ב-14.12.16, ובין הנוכחים היו טים קוק, ג'ף בזוס ולארי פייג'. הם באו לפגוש אדם שאינו משתמש במחשב ושקרוב לוודאי מעולם לא נזקק לשירותיה של אפליקציית Uber. אחרי שטראמפ הילל אותם באוזני התקשורת, החל הדיון הסגור ואז העלה טראמפ את נושא המשרות. לדעתו, תעשיית ההיי-טק צריכה ליצור אותן לא רק בעמק הסיליקון, אלא גם במשרות יצרניות במרכז ארה"ב. "הוא צודק, במובן זה שתעשיית ההיי-טק מילאה תפקיד מרכזי ביצירת פער העושר בין אמריקה הדיגיטלית לבין אמריקה האנלוגית", כותב מאני. למשל: ברשת וול מארט ההכנסה לעובד היא 200,000 דולר לשנה, בג'נרל מוטורס היא מגיעה ל-700,000 דולר, ובפייסבוק - 1.4 מיליון דולר. ההכנסה לעובד בחברת אפל היא 2.1 מיליון דולר - פי עשרה מאשר בוול מארט מוטת כוח האדם. אפל, החברה בעלת שווי השוק הגבוה ביותר בארה"ב, מעסיקה 66,000 עובדים - כמספר הצופים במשחק פוטבול ממוצע. שער מניית וול מארט זהה כיום לזה שהיה בשנת 2014. קשה להטיל את כל האשמה על כתפיהם של מנהלי חברות ההיי-טק. כך עובדת אמריקה: היא מתגמלת פריון ויעילות. אבל טראמפ מבקש מהעסקים לחשוב אחרת. הוא אומר להם שהמספרים אינם חזות הכל ושעליהם להביא בחשבון גם את האומללים שבחברה, משום שמבחינתם - למספרים אין שום משמעות. ושוב, אומר ניוזוויק, טראמפ צודק. מבחינת ראשי ההיי-טק, אין בעיה של אבטלה: כל מה שהמובטלים צריכים לעשות זה ללמוד תכנות ולעבור לסן פרנסיסקו, להם תהיה עבודה והמחסור במתכנתים ייפתר. אבל ברור שזה לא עובד כך. ארה"ב היא אחת המדינות המחונכות ביותר בעולם, אבל עדיין רק לשליש מהאמריקנים יש ארבע שנים ומעלה של לימודים אקדמיים. חלק ניכר מהאמריקנים לעולם לא ימצאו את דרכם לתעשיית ההיי-טק, ונכון להיום - הם אלו שנותרים מאחור. אז מה הם כן יכולים לעשות? הם צריכים להפנות חלק מכספו של הענף להקמה או לשימור של בתי ספר, פארקים, יצרנים קטנים, חנויות ספרים, עיתונים, תזמורות וכל מה שעוזר לקהילות לשרוד ושאינו ניתן להחלפה בידי מחשבים. שולי הרווח יצטמצמו, אבל המנהלים יתנו בחזרה לחברה שממנה יצרו את עושרם האישי ואת רווחיהם של החברות שהם מנהלים. בזוס מאמזון נותן דוגמה בכיוון הנכון. החברה מעסיקה 268,900 עובדים והכנסתה השנתית לעובד היא 464,000 דולר, מה שמלמד שהיא חושבת על העובדים. בשנת 2013 השקיע בזוס 250 מיליון דולר ברכישת העיתון וושינגטון פוסט: זה עסק איום ונורא, מעיר ניוזוויק, אבל הוא חשוב לציבור ויוצר משרות. בזוס שווה 66 מיליארד דולר, כך שבשבילו זה היה כמו שאנחנו קונים נעליים - ועמיתיו יכולים לפעול כמותו. "זוהי חשיבה מיושנת, אבל היא שווה בחינה מחדש", מסיים מאני. "בתחילת המאה ה-20, אחד המנהלים המתקדמים ביותר בארה"ב היה בחור בשם ג'ורג' ג'ונסון. הוא ניהל את נעלי אנדיקוט-ג'ונסון, אחד מיצרני הנעליים הגדולים ביותר בעולם. הוא בנה בתים לעובדיו ומכר להם אותם במחירי העלות. הוא בנה לקהילה שלו ספרייה, מגרש גולף ושני בתי חולים ומימן קבוצת בייסבול. כאשר נשאל מדוע הוא עושה זאת, ג'ונסון השיב: אני רוצה להשיג כמה שיותר, לא לקבל כמה שיותר. הוא הפך לגיבור בעיר שלי. האם ניתן לומר זאת על אחד מהאנשים שנפגשו עם טראמפ?".