בשנת 2001 נכחה סוזן גלזר, כיום פרשנית בכירה באתר פוליטיקו, במסיבת העיתונאים הראשונה של
ולדימיר פוטין עם כתבים מארה"ב. היא שאלה את הנשיא הרוסי הטרי על המלחמה העקובה מדם בצ'צ'ניה, וקיבלה תשובה ארוכה שכללה התקפה על התקשורת, דגש אנטי-מוסלמי והסבר לפיו ההתקפה על צ'צ'ניה חיונית כדי לשמור על הביטחון בשאר חלקי רוסיה. לבסוף הציג פוטין שיתוף פעולה רוסי-אמריקני במאבק נגד האיום המוסלמי והבטיח לשקם את רוסיה מהמשבר הכלכלי בו הייתה נתונה.
נשמע מוכר? - שואלת גלזר בצורה רטורית בניו-יורק טיימס (18.2.17). כן, פוטין היה יכול באותה מידה לומר שהוא "עושה את רוסיה גדולה שוב". חודש לתוך נשיאותו של
דונלד טראמפ, היא טוענת, טביעות אצבעותיו של פוטין ניכרות בכל פינה בפוליטיקה האמריקנית.
טראמפ הבהיר במשך חודשים ארוכים, שהוא לא רק מעריץ את דמות המאצ'ו של פוטין, אלא שהוא גם רואה בו מודל לחיקוי. מאז ההשבעה, טוענת גלזר, דבריו ומעשיו של טראמפ דומים מאוד לאלו של פוטין בשנותיו הראשונות בקרמלין. כמי ששימשה אז ככתבת במוסקבה ולאחר מכן בוושינגטון תחת ארבעה נשיאים, גלזר אומרת שהיא יכולה להצביע בקלות על קווי הדמיון בין השניים.
מובן, שהשניים שונים מאוד זה מזה באישיותם: טראמפ הוא אימפולסיבי, בעוד פוטין הוא קר ומחושב. אבל יש להם דעות פוליטיות דומות, וגם השקפה דומה על האופן בו עליהם לנהל את שתי ארצותיהם - שכל כך שונות זו מזו. "אתה לא צריך לחשוב שטראמפ הוא מין סוכן של רוסיה בכדי להיות מודאג מהכיוון שאליו הוא לוקח אותנו", טוענת גלזר.
גלזר מציגה לדוגמה את ההתקפות הקשות על התקשורת, על מוקדי כוח אחרים, על האזהרות בדבר הסכנות לביטחון המדינה, על הקריאות לצאת למלחמה נגד המוסלמים הקיצונים. פוטין השתמש בכל אלו בהצלחה רבה בשנותיו הראשונות, וטראמפ משתמש בהם בשבועותיו הראשונים.
לעולם נדרש זמן רב עד שהכיר באופיו האמיתי של פוטין כאוטוקרט ולהשתחרר מהאשליה שמדובר ברפורמטור בסגנון מערבי. במבט לאחור, ממשיכה גלזר, המדריך הטוב ביותר למעשיו של פוטין היה הצהרותיו: הוא עשה בדיוק את מה שאמר שיעשה. שוב: מזכיר לכם מישהו?
פוטין שאף להחזיר את רוסיה לימי גדולתה כמעצמה דומיננטית - וייתכן שזה בדיוק מה שטראמפ מעריץ אצלו. במארס 1990 אמר טראמפ, שהבעיה שלו עם מיכאיל גורבצ'וב היא העדר יד תקיפה על ההגה. פוטין כמובן הרבה יותר קשוח מהמנהיג האחרון של ברית המועצות - והוא שורד בשלטון, כנשיא וכראש ממשלה, כבר 17 שנים ברציפות. גם כאן יש נקודת דמיון בין שני הנשיאים: שניהם הגיעו לשלטון במסלול שאיש לא האמין שיביא אותם לשם - פוטין מדרגת סא"ל ב-KGB וטראמפ מעסקי הנדל"ן במנהטן.
גלזר מספרת ששאלה את הסנטור הרפובליקני בוב קורקר, יו"ר ועדת החוץ, מדוע טראמפ כל כך מעריץ את פוטין. בפיו של קורקר היו שתי תשובות. האחת: "צר לי לומר, אבל אני חושב שיש שם מידה של הערצה למנהיג חזק". השנייה: טראמפ רואה את עצמו כמעין גיבור-על שיצליח ליצור קשרים הדוקים עם פוטין ולפעול בצורה בה לא פעל שום נשיא לפניו.
גלזר מזכירה שלארה"ב - בניגוד לרוסיה - יש מסורת בת 229 של דמוקרטיה חוקתית וגופים עצמאיים, ובראשם העיתונות ובתי המשפט, שכבר מפגינים את התנגדותם ל"נשיאות האימפריאלית" של טראמפ. אבל למרות זאת, היא מודאגת. בשנת 2001 היא פגשה במוסקבה אנשים ששאפו שארצם תתפוס מקום ליד השולחן של הדמוקרטיות הנורמליות והיציבות. "מי היה מעלה אז על דעתו, ש-17 שנים מאוחר יותר השאלה איננה על הדמוקרטיה שאינה קיימת ברוסיה, אלא על ארה"ב?", היא מסיימת.
