ההון השחור מגיע לליבת הנדל"ן של אמריקה – מתריע אוליבר בולו, מחבר הספר Let Our Fame Be Great: Journeys Among the Defiant People of the Caucasus, במאמר שהתפרסם בסוף השבוע בניו-יורק טיימס. על-פי נתונים של משרד האוצר האמריקני, כמעט שליש מרכישות הנדל"ן בערים הגדולות בארה"ב הן חשודות. לאחרונה אומנם עסקה התקשורת בנכסים שמכר דונלד טראמפ לאישים רוסיים חשודים, אבל רוסיה ממש אינה הבעיה הגדולה ביותר בתחום זה, מדגיש בולו. בפלורידה, למשל, רוסיה כלל אינה בין עשר המדינות הזרות שאזרחיהן מובילים בהשקעות בנדל"ן באזור מיאמי. אזרחי ונצואלה, ברזיל, ארגנטינה ואפילו הרפובליקה הדומוניקנית מובילים בהרבה על פני נתיניו של ולדימיר פוטין. בשנת 2015 היו סינים משקיעי הנדל"ן הגדולים ביותר בארה"ב, עם 350 מיליארד דולר. הנתונים האמיתיים מן הסתם גבוהים עוד יותר, משום שחלק ניכר מן הנכסים מוחזקים באמצעות חברות נאמנות במקלטי מס. שליטים תאבי בצע ברחבי העולם גונבים מיליארדים מאזרחיהם ומבריחים אותם למקלטי מס, לרוב – בעולם המערבי. הגניבות הללו ממוטטות את הכלכלות של מדינות כמו אפגניסטן, ניגריה ואוקראינה, ובכך מגבירות את האלימות וחוסר היציבות בהן. ושיהיה ברור, מדגיש בולו: התפיסה של מקלט המס בעייתית גם למדינות המארחות, משום שממשלותיהן אינן יכולות לדעת מהיכן מגיעים סכומי עתק אלו וכיצד ינהגו בעליהם בזמן משבר. זה לא היה אמור לקרות, חוזר בולו לימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בעלות הברית המנצחות בנו מערכת פיקוח שתמנע העברות בלתי מפוקחות של סכומי עתק, שזעזעו את המערכת המוניטרית הבינלאומית בין שתי המלחמות. המערכת הזאת סייעה ליצור צמיחה גלובלית, אבל הטרידה את מי שהיו לו כספים פנויים להשקעה – כולל כספים לגיטימיים לחלוטין. לכן, בשנת 1963 החליטו בנקאים מוכשרים בלונדון למצוא דרך שהכסף הפנוי יוכל לעבוד. הם הלוו לממשלת איטליה 15 מיליון דולר באמצעות "יורובונד" – איגרות חוב דולריות שלא היו מפוקחות ולא שילמו מס בשום מקום. כך נוצר אחד משוקי הפיננסים הגדולים ביותר בעולם – מחוץ לתחום השיפוט של ממשלה כלשהי. מערכת הפיננסים במקלטי המס נולדה וגורלו של הפיקוח הדמוקרטי על שוקי ההון נחרץ, אומר בולו. המשקיעים המקוריים ב"יורובונד" היו בעיקר אנשי עסקים מערביים שרצו להתחמק מתשלום מס, אך עד מהרה משך אליו השוק הפורח גם רודנים וקבוצות פשע מאורגן. האג"ח היו אנונימיות, ניידות וניתנות לפדיון בכל מקום – גן עדן למי שרוצה להסתיר את כספו ואת זהותו. זהו החטא הקדמון, ממנו נולדו המערכות המתוחכמות-בהרבה של ימינו. ומאחר שאותם כלים משמשים אנשי עסקים עשירים ובעלי השפעה, אין שום סיכוי להילחם בהם למרות השירות שהם מעניקים גם לפושעים. בולו מדגיש, שההימנעות ממס אינה מחייבת להרחיק לכת עד איי הבתולה הבריטיים. חוקי מדינות דלאוור ונבאדה נותנים שירות דומה בליבה של ארה"ב, ולפי אחד המחקרים – קל עוד יותר להקים חברות אנונימיות במדינות אלו מאשר באיי קיימן או באיי התעלה. טראמפ השתמש בחברה שכזו כדי להחזיק חלק מנכסיו, כולל מסוק בסקוטלנד; הילרי קלינטון עשתה את אותו הדבר עם הכנסותיה מהרצאות. ואולם, מזהיר בולו, מה שטוב לתאגידים גדולים ולעשירים מופלגים, עלול להיות הרסני לחברה. ה-FBI, משטרת בריטניה וגופי אכיפה אחרים אומרים, שחברות הכיסוי הן המכשול העיקרי במיצוי הדין עם הרמאים הבינלאומיים. הללו מקימים מארג בלתי חדיר של חברות בתחומי שיפוט שונים, וכך מכסים את עצמם בשכבה על גבי שכבה של הגנה תאגידית. ארה"ב מובילה את העולם במאבק בשחיתות, אבל עדיין נמצאת הרחק מאחור בנושא השקיפות, טוען בולו. בבריטניה פתוח מאגר רשם החברות לכל דבעי, ולמרות שהוא מוצף במידע – זוהי לכל הפחות נקודת מוצא טובה לקראת ביעור הניצול לרעה של האנונימיות. בארה"ב אין שקיפות כזאת. בולו מציע לארה"ב לאמץ צעד נוסף ששוקל הפרלמנט הבריטי: הטלת חובה על חשודים זרים המחזיקים ברכוש בבריטניה להוכיח כיצד מימנו אותו. הצעדים הללו רחוקים מלהספיק בפני עצמם, אבל הם בהחלט מהווים צעד משמעותי לקראת חסימת נתיבי הכסף של רודנים ופושעים.