"גרון עמוק" החדש?

פיטוריו של ראש ה-FBI, ג'ים קומיי, מצביעים על אופיו הסמכותני של דונלד טראמפ ועל הבוז שהוא רוחש לעצמאות רשויות החקירה ולעצם החיפוש אחר האמת. אבל הנשיא עלול לגלות באיחור, שהצעד הזה הפך לבומרנג שיפגע בו קשות - סבורה בוורלי גייג' במאמר המתפרסם (11.5.17) בניו-יורק טיימס. גייג' היא פרופסור לפוליטיקה אמריקנית באוניברסיטת ייל וכותבת כעת ביוגרפיה של ג'יי אדגר הובר, ראש ה-FBI המיתולוגי והידוע לשמצה. לדעתה, אם טראמפ אכן מקווה שמהלך זה יחסל את חקירת קשרי הקמפיין שלו עם רוסיה - הסיבה האמיתית לפיטורים לדעת כל הפרשנים - הרי שצפויה לו אכזבה. ההיסטוריה מלמדת שהחלטתו תפגע בו, תייצר עוד הדלפות ותאיץ את החקירות. טראמפ אולי חושב שהוא שלח איתות של אזהרה לחוקרים; למעשה, ייתכן שהוא הצית התקוממות. גייג' חוזרת אחורה להשוואה המתבקשת: פרשת ווטרגייט. בשנת 1972 התגלגלה לידיו של הנשיא ריצ'רד ניקסון ההזדמנות להחליף את הובר, שכיהן בתפקיד מאז 1924. אבל ניקסון לא רצה בולשת עצמאית מדי, חיפש מועמד שיהיה נאמן לו - וגזר על עצמו את סופו המביש. המיתוס טוען שאף נשיא לא העז לפטר את הובר משום שהוא ידע את כל סודותיהם המביכים; גייג' אומרת, שהסיבה העיקרית הייתה יכולתו לטפח את תדמיתו הא-פוליטית של ה-FBI. ניקסון הכיר את יכולותיו של הובר מאז 1948, כאשר שיתפו פעולה בחשיפת המרגל הסובייטי אדגר היס. הם התיידדו, החליפו ביניהם סודות ומתנות, בילו יחדיו מחוץ לוושינגטון. הובר תמך בצנעה בניקסון בבחירות הצמודות של 1968 והנשיא הטרי החליט להשאירו בתפקידו למרות שעבר מזמן את גיל הפרישה - 70. אולם ממשיכה גייג', עד מהרה גילה ניקסון שהובר אינו מצוי בכיסו, כאשר הלה סירב להרחיב את השימוש בהאזנות נגד מתנגדי המלחמה בווייטנאם. ניקסון חשב שוב על פיטוריו של הובר לאחר שדלפו מסמכים של הפנטגון על אותה מלחמה, אך חשש שהלה יודע יותר מדי. הובר מת מהתקף לב במאי 1972 וניקסון קיבל הזדמנות לבצע את השינויים שבהם רצה - אבל טעה לכל אורך הדרך. הטעות הראשונה הייתה כאשר מינה את פטריק גריי, עוזר שר המשפטים וחסר כל ניסיון בבולשת, למנהל הזמני שלה. עוזרו הידוע לשמצה של הנשיא, ג'ון ארליכמן, שכנע אותו שגריי יעזור להבטיח את נאמנותו של ה-FBI - או במילים אחרות: לחתור תחת עצמאותו. פרשת ווטרגייט החלה רק בחודש הבא, אבל ניקסון רצה שהבולשת תהיה בשליטתו כדי להפסיק את גל ההדלפות מן הממשל. מה שקרה היה בדיוק ההפך. מארק פלט, האיש מספר 2 בבולשת, ראה את עצמו כמועמד להחליף את הובר. את החלטתו של ניקסון למנות את גריי, ולו באופן זמני, הוא ראה כעלבון אישי. בנוסף לכך, פלט האמין בחשיבות עצמאות ה-FBI והתנגד לנסיונותיו של ניקסון לפגוע בה. כאשר נעצרו הפורצים למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט, פלט זיהה את ההזדמנות שלו. הוא התקשר לעיתונאי בוב וודוורד, אותו הכיר מן העבר, והחל למסור לו מידע על חקירת הפרשה. פלט היה "גרון עמוק". למידע שמסר פלט לוודוורד היה תפקיד מרכזי בכשלון נסיונו של ניקסון לשבש את החקירה ולטייח את הפרשה - המעשים שעלו לו שנתיים מאוחר יותר בנשיאותו. שבועיים בלבד לאחר הפריצה רקם ניקסון מזימות במטרה להרחיק את ה-FBI מן האמת; הקלטת השיחה שניהל בחדר הסגלגל הייתה האקדח המעשן שבסופו של דבר אילץ אותו להתפטר. פנס הדליף לוודוורד את פרטי החקירה המעמיקה בדיוק כאשר הרפובליקנים סברו שהסיפור ייעלם. הכיסוי היום-יומי של וושינגטון פוסט - היחיד בין העיתונים הגדולים בארה"ב שעשה זאת, תוך התעלמות מההכחשות הבוטות של הממשל - שמר את הפרשה בחיים. בשנת 1973, בעיצומה של החקירה, מינה ניקסון את גריי למנהל הקבוע של ה-FBI - אבל הליך השימוע לאישור המינוי בידי הסנט סיבך עוד יותר את הנשיא, כאשר החשדות בדבר טיוח הלכו וגברו. גריי נאלץ להתפטר באפריל 1973, לאחר שהתגלה שהשמיד תיקים הנוגעים לווטרגייט. בחודשים הבאים הלך ניקסון ושקע בביצת ווטרגייט. הכישורים הפוליטיים שלו היו טובים בהרבה מאלה של טראמפ, מציינת גייג', אבל זה לא עזר לו. הוא מעולם לא הצליח להשתלט על הבולשת, והעובד הבכיר בה שאותו העליב בצורה כזאת, כרה חלק ניכר מקברו הפוליטי.