אם לא ידעתם שבבריטניה מתקיימות השבוע בחירות (8.6.17), אתם ממש לא לבד. רוב העולם אינו יודע ואינו מתעניין; הבחירות בצרפת לפני חודשיים תפסו הרבה הרבה יותר תשומת לב. וזה לא מחוץ לבריטניה. העימות בין רוב המועמדים בשבוע שעבר (למעט תרזה מיי שסירבה להשתתף בו) משך רק 2.5 מיליון צופים – שליש ממספרם של אלו שהעדיפו לצפות בתחרות גילוי כשרונות ששודרה במקביל. אליסטר קמפבל, שהיה מנהל התקשורת של טוני בלייר בדאונינג 10, ניסה בסוף השבוע להסביר ב-CNN מדוע הבחירות הללו כל כך משעממות. הסיבה לדעתו: בריטניה פחות רלוונטית לעולם ולכן גם פחות מעניינת. אחרי שערך הליש"ט צנח בצורה חדה, גם ערך הפוליטיקה הבריטית צונח. אפילו הרוסים, שנשאלו האם הם מתכוונים להתערב גם בבחירות אלו, נתנו תשובה יוצאת דופן: "אין לנו עניין בפוליטיקה הבריטית". בעיניו של קמפבל, היה זה מביש לראות את אנגלה מרקל מבהירה שבעלות בריתה הגדולות של גרמניה – קרי: ארה"ב ובריטניה – שוב אינן כאלו שניתן לסמוך עליהן. מה שהכי מוזר, הוא ממשיך, זו העובדה שהבקרזיט כמעט ולא נדון במערכת הבחירות – למרות שזו הייתה העילה הרשמית של מי להקדים אותן בשלוש שנים. בעימות העקיף בין מיי לג'רמי קורבין, היו שאלות בודדות בנושא ורובו הוקדש לכלכלה, ביטחון, בריאות, חינוך ורווחה – נושאי הליבה של כל מערכת בחירות. אבל הירידה בשער הליש"ט אינה דבר טכני, אלא מרמזת על כך שהשווקים מצפים שהכלכלה הבריטית תצטמק, מה שאומר שהבטחות הבחירות של שני הצדדים – כסף לפה, כסף לשם – הן ריקות מתוכן. התחושה לאורך הקמפיין הייתה שזוהי התמודדות של העבר: השמרנים של שנות ה-50 נגד הלייבור של שנות ה-70, מגדיר זאת קמפבל. הנושאים המודרניים כמעט ולא זכו לתשומת לב: שינויי האקלים, השפעת הטכנולוגיה על שוק העבודה, רובוטיקה ובינה מלאכותית, כיצד ייראו השירותים הציבוריים בעתיד. ולמרות שהברקזיט הוא הנושא שיעצב את עתידה הקרוב של בריטניה, קורבין היה נחוש שלא לאפשר לו להתקרב למרכז הדיון, והציבור הבריטי אינו יודע האם תוכניתו טובה יותר או גרועה יותר מזו של מיי. שני המנהיגים רוצים שהציבור הבריטי יתן בהם אמון. אך לדעת קמפבל – שכאמור שירת את ראש הממשלה האחרון מטעם הלייבור – מיי אינה ראויה לכך. היא נלחמה נגד הברקזיט אבל כיום תומכת בפרישה חדה מהאיחוד האירופי; שהבטיחה שלא תקדים את הבחירות ולבסוף עשתה זאת; שנסוגה ממדיניות המס שלה ימים אחדים אחרי הגשת התקציב לפרלמנט, וממדיניות הרווחה שלה ימים אחדים לאחר פרסום המצע השמרני. מיי הבטיחה "ממשלה יציבה וחזקה", אבל הקמפיין שלה היה חלש וקיצוני. היא לא יכולה אפילו לשאת את דגל הכלכלה, שכן היא הפכה את שר האוצר פיליפ המונד לבובה וברור שהוא יפוטר לאחר הבחירות. מיי טענה, שכל קול שיינתן לה – יחזק את מעמדה במו"מ מול האיחוד האירופי. זהו שקר, קובע קמפבל בחריפות, כמעט כמו השקרים של תומכי הברקזיט. בוריס ג'ונסון, שהפיץ את השקר כאילו הפרישה תוסיף 350 מיליון ליש"ט בשבוע לתקציב הרווחה הבריטי, קיבל ממיי פרס בדמות קידום לתפקיד שר החוץ. אם גודלו של הרוב הפרלמנטרי היה קובע את החוזק הדיפלומטי, מרקל הייתה המנהיגה החלשה ביותר באירופה, שכן למפלגתה הנוצרית-דמוקרטית מעולם לא היה רוב והיא נדרשת להקים קואליציות. ובכל מקרה, צופה קמפבל, המו"מ יסתיים או בהסכם רע לבריטניה, או בהסכם שיכניס אותה לכללים הנוקשים של ארגון הסחר העולמי. הסיבה האמיתית להקדמת הבחירות הייתה כמובן הסקרים שהעניקו לשמרנים יתרון של 20% על הלייבור. אך להפתעתה של מיי, קורבין ניהל קמפיין מוצלח בהרבה מכפי שצפתה. מיי נבחרה לראשות הממשלה משום שיריביה במפלגה שגו בהערכת-חסר שלה; מפתיע שהיא עשתה את אותה טעות לגבי קורבין. הטעות של השמרנים הייתה, סבור קמפבל, שהם ניסו לבנות את כל הקמפיין שלהם סביב מיי – וליתר דיוק: סביב אישיות שאיננה קיימת. אפשר להתווכח על ההתנהלות של דונלד טראמפ, אך איש לא יחלוק על כך שהוא מעורר עניין. לעמנואל מקרון יש קסם ומרץ. למרקל יש יציבות והמשכיות. ולדימיר פוטין מפחיד. למיי אין דבר. קנצלר גרמניה לשעבר, גרהרד שרודר, העיף פעם מבט על שולחן עמוס בעיתונים בריטיים והעיר: "יש משהו מוזר במדינה שיש לה עיתונים כמו שלכם". יש בזה משהו, כותב קמפבל, אך כעת יש משהו עוד יותר מוזר מאשר העיתונות התוקפנית והצווחנית של בריטניה: דמוקרטיה גדולה בה מתקיימות בחירות, שאלמלא הטעויות הללו של השמרנים – היו מסתיימות לבטח בניצחון המוחץ לו ייחלה מיי כאשר הכריזה עליהן. אולי זה, לצד ההתרחקות של בריטניה מהעולם, גורם לכך שהעולם לא מתעניין בבחירות הללו.