ההשוואות בין פרשת טראמפ-רוסיה לבין פרשת ווטרגייט אינן פוסקות, ובמאמר מפתיע בניו-יורק טיימס טוען ג'ים רוטנברג שמצבו של דונלד טראמפ – נכון לעכשיו – טוב מזה של ריצ'רד ניקסון. הסיבה נעוצה דווקא במי שטראמפ מכנה "אויבי הציבור": התקשורת. אכן, יש לא מעט קווי דמיון בין הפרשות, ולא רק בשאלה האם נשיא ארה"ב שיבש הליכים. קחו לדוגמה את האירוע הדרמטי ביותר עד כה: עדותו של ג'ים קומי בוועדת המודיעין של הסנט. קומי סיפק לא מעט תחמושת נגד טראמפ, שפיטר אותו מתפקידו כמנהל ה-FBI. "גרון עמוק", המקור הסופר-חשוב של בוב וודוורד בפרשת ווטרגייט, היה מארק פלט – סגן מנהל ה-FBI שכעס על החלטתו של ניקסון שלא למנותו למנהל הבולשת. אבל ההבדל הגדול, אומר רוטנברג, הוא באווירה הפוליטית שמשפיעה על התקשורת שמשפיעה על דעת הקהל. בימי ווטרגייט יכלו יריבים פוליטיים להתנצח מרה בשעות היום ולהיפגש לארוחות חבריות בשעות הערב, כי הייתה הסכמה על עקרונות יסוד של אמריקה ועל העובדות סביבן נסוב הוויכוח. היום ארה"ב מפולגת יותר מאי פעם, ולמרות כל הדיבורים בוועדת המודיעין על כך שחקירת הפרשה הרוסית חוצה את הקווים המפלגתיים – די היה לשמוע את שאלות הסנטורים משתי המפלגות כדי להבין שזה ממש לא כך. הבדל בסיסי נוסף הוא במפת התקשורת. לפני 45 שנה היא כללה את שלוש הרשתות הגדולות (ABC, CBS ו-NBS) לצד הרשת הציבורית PBS, וגם עיתון או שניים או שלושה בכל עיר גדולה. כיום, מגדיר זאת רוטנברג, שורר תוהו ובוהו בתחום המידע, והצדדים היריבים נאבקים על הובלת הנרטיב. וזה קורה בזירה בה יש מאות ואלפי מקורות מידע – החל מהרשתות הוותיקות, דרך רשתות הכבלים, עבור בתוכניות האירוח, המשך לטוויטרים וכלה באתרים ובפוסטים באינטרנט שמגיעים עד למחוזות הקונספירציה ההזויים ביותר. העיתונות הממסדית הייתה בשיא כוחה בשנות ה-70; כיום היא נאבקת על עצם קיומה, גם בשל המצב הכלכלי, גם בשל טעויות שביצעה וגם בשל התקפות חזיתיות עליה שאת האחרונה שבהן מוביל נשיא ארה"ב. כל זה נותן לבית הלבן של טראמפ משהו שהבית הלבן של ניקסון יכול היה רק לחלום עליו: תקשורת אוהדת שמפיצה את הנרטיב של הנשיא ותומכיו, לעיתים קרובות הישר אל אוזניהם, עיניהם ומוחותיהם של עשרות מיליוני אמריקנים. מסמכים מתקופת ניקסון מיטיבים להמחיש את ההבדל, כותב רוטנברג. "ניקסון תמיד התלונן שאיש אינו מגן עליו", נזכר ג'ון דין, יועצו של הנשיא ומי שהיה מהגורמים העיקריים לנפילתו. כבר בשנת 1970 כתב אחד מעוזריו של ניקסון: "העדשות דרכן עובר המסר שלנו מעורפלות מאוד. לכן עלינו לחשוב על הדרך לקנות רשת ממשלתית או אחרת, דרכה נוכל לספר את הסיפור שלנו". עוזר בכיר אחר התחיל לחשוב על הקמת רשת טלוויזיה שתתמוך בנשיא. הרעיון לא יצא לפועל, אבל 25 שנה מאוחר יותר הקים אותו עוזר, רוג'ר איילס, את רשת פוקס. תומכיו של ניקסון נאלצו לראות בעיניים כלות כיצד וושינגטון פוסט, ניו-יורק טיימס ואט-אט כל אמצעי התקשורת בארה"ב מתייצבים נגד הנשיא, שהלך והסתבך בפרשת ווטרגייט. זה השפיע על דעת הקהל שהשפיעה על הקונגרס שהביא להתפטרותו של ניקסון, קובע דין. עדותו של דין עצמו מצביעה על הבדל טקטי בעל משמעות אסטרטגית. רק לאחר היום השני של עדותו בפני ועדת ווטרגייט של הסנט, הופיע צ'רלס (צ'אק) קולסון, מעוזריו הקרובים ביותר של ניקסון, בתוכניתו של וולטר קרונקייט ב-CBS וטען שהעדות היא שקר. דונלד טראמפ ג'וניור, לעומת זאת, לא חיכה לסיומה של העדות בטרם צייץ האשמה דומה כלפי קומי. קולסון נאלץ ללכת למגרש האויב; לטראמפ ג'וניור היה מגרש ביתי מאיר פנים ברשת פוקס. רשת זו, ששמרנים רבים רואים בה את מקור החדשות החשוב והאמין ביותר, מיקדה את הדיווח שלה במניעיו של קומי ובעובדה שהדליף לתקשורת מזכר בו סיכם את אחת מפגישותיו עם טראמפ, ודחקה לשוליים את הדברים החשובים באמת שאמר: טראמפ ניסה להשפיע עליו לנטוש חלק מהחקירה. רק ברשת זו יכול היה מנחה בכיר לקבוע: "כל העסק הוא תעלול". וודוורד ועמיתו קרל ברנשטיין אינם רואים עין בעין את התשובה לשאלת הדמיון בין ווטרגייט לטראמפ-רוסיה. וודוורד אמר לפני מספר חודשים לרוטנברג, שאפילו אם לניקסון הייתה תמיכה תקשורתית כמו שיש לטראמפ – הוא היה נאלץ להתפטר; הראיות, ובראשן ההקלטות מן החדר הסגלגל, פשוט היו מוחצות מדי. בסוף השבוע שעבר, ברנשטיין היה הרבה פחות בטוח. בשנות ה-70 אנשים היו מוכנים לשמוע את האמת, גם אם לא תאמה את דעותיהם; כיום, יותר ויותר אנשים מחפשים את התיאורים שהם רוצים לשמוע. ורוטנברג מסיים בשאלה: נניח שהחוקר המיוחד, רוברט מולר, ימצא ראיות מפלילות נגד טראמפ; כמה ועד כמה אמריקנים יאמינו לו?