פלורנס להרסי, אחות במקצועה, והכבאי ז'אן-מארי פיווה, מתחילים היום (19.6.17) קריירה חדשה: חברים באסיפה הלאומית, הלא היא הפרלמנט הצרפתי. הם שניים מבין למעלה מ-350 חברי הפרלמנט מהגוש של הנשיא
עמנואל מקרון, שהשיג רוב מוחלט ומדהים באסיפה הלאומית בת 577 המושבים – שנה בלבד לאחר שהקים את מפלגת "הרפובליקה בצעידה". ברוכים הבאים למהפכה הצרפתית, מודל 2017 - כותב אקונומיסט.
הצרפתים קמו בהמוניהם נגד המעמד הפוליטי שאכזב אותם. הסוציאליסטים איבדו 90% מכוחם, המפלגה הרפובליקנית הימנית איבדה כמחצית מכוחה. מקרון מספק מענה מרענן לגל הפופוליסטי שעובר על הדמוקרטיות המערביות. הוא הבטיח פוליטיקה חדשה, המטשטשת את ההבדלים בין ימין לשמאל – במדינה שנתנה לעולם כולו את האבחנה בין הגושים. הוא רוצה לשקם את הדינמיות ואת האמון העצמי בצרפת, ובעזרתה של גרמניה – גם באיחוד האירופי.
כדי שהמהפכה הזאת תצליח, צריך מקרון רעיונות טובות ויכולת לממש אותם. האם יש לו את כל זה? מקרון הוא האדם הנכון בזמן הנכון. המצביעים שמאסו בפוליטיקה, רצו אאוטסיידר. למרות שהוא מגיע מן הממסד – אוניברסיטת עילית, בנקאי, שר הכלכלה – הוא מעולם לא היה איש מפלגה. הוא הקים את מפלגתו כדי לנתק את הקשר מן העבר. מחצית מהמועמדים שהציג לבחירות בשבוע האחרון, הם חסרי כל ניסיון פוליטי; מחצית מהמועמדים הם נשים. הגיל הממוצע בפרלמנט היה 70-60; הגיל הממוצע של אנשי מקרון הוא 43.
בעוד שרוב הפופוליסטים נוטים ימינה או שמאלה, המהפכה של מקרון פונה למרכז. הוא גונב מדיניות בלי משוא פנים: מהימין – שאיפה לשוק חופשי ועסקים שייצרו משרות ועושר; מהשמאל – אמון בתפקידה של הממשלה לעצב, לכוון ולהגן. במאבק בין פתיחות לסגירות, מקרון הוא בעד פתיחות בהגירה ובסחר; במונחים צרפתיים, הוא ליברל כלכלי.
מסר של אופטימיות ומה שעוד יותר חשוב: הוא אופטימי. במשך עשרות שנים סבלה צרפת מהאמונה שפוליטיקה מחייבת מאבקים ללא פתרונות אמיתיים. הגישה הזאת מחבלת ברפורמות: למה לוותר על מה שיש היום תמורת משהו גרוע יותר מחר? איכשהו, הצליח מקרון לשכנע את הבוחרים הצרפתים שההתקדמות אפשרית. הוא יצא נגד התפיסה הפופוליסטית לפיה סחר חופשי הוא כניעה לבנקאים ולגלובליסטים, תוך הפגנה של פטריוטיזם מרענן. מול מי שמזהירים מפני מהגרים ותחרות זרה, הוא טוען שאלו ואלו יקדמו את צרפת. מול מי שאומרים שבריסל חונקת את צרפת, הוא אומר שהאיחוד האירופי מעניק לה כוח.
אין די ברעיונות טובים. מקרון חייב גם לשבור את ההרגל של 30 השנים האחרונות, בהן השמאל בלם כל רפורמה. הצלחתו תלויה ברפורמות מהירות בשני תחומים הקשורות זה בזה: התעסוקה והיחסים עם גרמניה. האבטלה בצרפת כפולה מזו שבגרמניה, והיא עומדת על שיעור של 20% לבני 25 ומטה. חברות לא רוצות ליצור משרות חדשות, בשל העלויות הסוציאליות הכבדות ומשום שפיטורין הם קשים ויקרים. מקרון רוצה להוריד את המיסים על התעסוקה ולהגמיש את יכולת המיקוח בשוק העבודה. הצלחה בתחום פנימי זה היא בעלת משמעות רבה ליחסים עם גרמניה, שאיבדה את אמונה ביכולתה של צרפת להתקדם. זו גם תהיה המשמעות של הטלת רסן על ההוצאה הציבורית בצרפת ועל צבא הפקידים שלה. גרמניה תאפשר למקרון ליהנות מן הספק; הוא הסיכוי הטוב ביותר, ואולי האחרון, לשמר את גוש האירו.
הניצחון המוחץ של מקרון בבחירות לאסיפה הלאומית מאפשר לתוכניתו להצליח. היה לו מזל: יריבו הגדול מן הימין, פרנסואה פיון, התרסק בשל האשמות בשחיתות. אולם ההתנגדות למקרון צפויה לצאת לרחובות. הממסד הוותיק כבר מזהיר שתוצאות הבחירות נותנות למקרון יותר מדי כוח, לצד העובדה ששיעור ההצבעה היה פחות מ-50% ולכן אין לו מנדט אמיתי. ארגוני עובדים מיליטנטיים מן הימין מאיימים להתנגד לכל הדרך לרפורמות שלו בשוק העבודה.
אין ממש בטענות הללו, טוען אקונומיסט. נכון, נשיא צרפת הוא רב עוצמה – אבל בשנים האחרונות הבעיה הייתה החולשה של ארמון האליזה ולא הדומיננטיות שלו. נכון, שיעור ההצבעה היה נמוך – אבל הוא בירידה מזה שנים והוא לא נמוך בהרבה מאשר בארה"ב ובקנדה. הארגונים מייצגים רק 8% מהעובדים – וזה לא מנדט. מקרון הוא המייצג את האדם מן הרחוב, בדמות צירים כמו להרסי ופיווה.
הרבה מאוד עלול להשתבש. הציפיות ממקרון מרקיעות שחקים. סיעתו בפרלמנט עלולה להתגלות ככאוטית. יהיו שביתות והפגנות. הרפורמות יהיו כואבות והציבור הצרפתי יצטרך לשמוע שוב ושוב מדוע הן חיוניות. הסיכונים ברורים; בולטת עוד יותר המהפכה שמקרון כבר השיג. התקוות של צרפת, אירופה ואנשי המרכז תלויות בו - מסכם השבועון.
