יש באוויר תחושה של ימות הדין: פיגועים, דליקת ענק, בחירות שערערו את המערכת הפוליטית. לאן מועדות פניה של בריטניה? – שואל ריצ'רד ליטלג'ון בדיילי מייל.
את ליטלג'ון מטרידה במיוחד התגובה הפוליטית לאסון מגדל הדירות בלונדון: "תרזה מיי ביצעה את תרגיל-ההתחבאות-מאחורי-הספה הרגיל שלה כאשר המדינה זועקת למנהיגות, והלייבור ניסה ללא בושה לנצל טרגדיה כדי להצית מהפכה ברחובות".
הכל פה משוגע לגמרי, טוען ליטלג'ון. "הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את גרי אדאמס [מנהיג מפלגת שין-פיין האירית] עורך מסיבת עיתונאים מחוץ לדאונינג סטריט 10. אל תגידו לי שהוא ראש הממשלה החדש שלנו. מי בחר אותו? ובכל זאת, בהתחשב ברמת ההיסטריה וחוסר השפיות, שום דבר אינו מפתיע אותי". באווירה הזאת, אין לפסול אפילו ברית בין ג'רמי קורבין מהלייבור לבין השין-פיין, רק כדי להפריע למיי להרכיב ממשלה. ואם זה יקרה – הצעירים יקבלו זאת בהתלהבות; אותם צעירים שהזיכרון שלהם אינו מגיע רחוק יותר מאשר הפוסט האחרון שהעלו, ואשר חושבים שמותר לאפשר לקורבין אפילו להתקרב למוסרות השלטון.
אבל במקום להתעשת – השמרנים נראים כאילו הם סובלים מהתמוטטות עצבים, טוען ליטלג'ון. לפי אחד הדיווחים, בכירי המפלגה נתנו למיי עשרה ימים להרכיב ממשלה – או לעזוב. בניגוד לדעה המקובלת, הוא כותב, חוסר נאמנות היא הנשק הסודי של השמרנים. [תוספת שלנו: קריקטורה בדיילי טלגרף הראתה השבוע בעל פאב המסביר ללקוח שהחצר מחולקת לשלושה – למשפחות, למעשנים ולזוממים שמרנים].
לזכותה של אימא תרזה יש לומר, שהיא עדיין מנסה לנווט את ספינת המדינה ולתקן את טעויותיה. אחרי הביקורת הקשה שספגה על תגובתה לאסון מגדל גרנפל, הגיעה ראש הממשלה לפינסבורי פארק, שם בוצע פיגוע נקמה במוסלמים. האם זה יספיק כדי להציל אותה? ספק. מבחינת מבקריה, גם אם הייתה מגיעה עטופה בבורקה – הם היו טוענים שלא חלקה
כבוד מספיק לנפגעים. ובכל זאת, גם ליטלג'ון היה מעדיף ראש ממשלה שיגיב למשברים כאלו בצורה אותנטית, ולא בכזו הנראית כמענה פוליטי ותקשורתי.
תומך טרור בעל לב של אבן גם התגובה הציבורית לאסון המגדל מכעיסה את ליטלג'ון. כמו רבים אחרים, הוא שותף לצער על אובדן החיים של עשרות בני אדם – אך יוצא נגד מי שמנסים לנצל את האירוע כדי לגזור קופונים וכדי להראות כמה "אכפת" להם מאחרים. "אם אשמע עוד פעם אחת את התושבים המבוססים המתגוררים בסמוך, מביעים את אהדתם לשכניהם – להם לא הקדישו אפילו שנייה של מחשבה לפני השבוע שעבר – אחפש את שקית ההקאה", הוא כותב.
בעידן התקשורתי הנוכחי, אין לזלזל בכוחם של ידוענים להפוך סיפור טראגי לסיפור עליהם עצמם. אפשר להבין התנהגות כזאת מצידה של מישהי כמו הזמרת לילי אלן – אך לא מצד ראש האופוזיציה של הוד מלכותה, חוזר ליטלג'ון להתנהגותו של קורבין. מדובר בתומך טרור בעל לב של אבן, שתמיד שמח להפנות את ראשו מאלפי קורבנות של חיזבאללה, חמאס והמחתרת האירית, שהייתה לו כעת החוצפה לטעון ש"אכפת" לו מקורבנות גרנפל יותר מאשר מיי, נוצרית מסורה ובתו של כומר.
בלא שמץ של בושה, מיהרו ראשי הלייבור לטעון שהאסון נובע מ"קיצוצי התקציב של השמרנים". הליצן המרכסיסטי ג'ון מקדונל, האיש מספר שתיים במפלגה, אף העז לקרוא למיליון איש לצאת לרחובות ל"יום של זעם", במטרה להפיל את הממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית. קורבין עצמו דורש לשכן את ניצולי השריפה בבתים פרטיים – למרות שהדבר נוגד את חוקי זכויות האדם שלטענתו כל כך יקרים לליבו. פתרון סוציאליסטי בסגנון שנות ה-70 אינו התשובה, ודאי לא מצידו של מי שנושא את עיניו למשרה הבכירה ביותר בבריטניה.
השמרנים חייבים להתעורר ולפעול, קובע ליטלג'ון. זה לא הזמן המתאים לשחק במקח וממכר, והגיע הזמן להפסיק להתפתל בנושא הברקזיט. הדמוקרטיה תלויה על בלימה והאופוזיציה מנסה לעורר אי-סדר אזרחי. נסיונה של הלייבור לנצל בצורה צינית טרגדיה אנושית וסירובם של מנהיגיה להכיר בתוצאות הבחירות, מוכיחים שהם אינם ראויים לשלטון. מה שבריטניה באמת צריכה, זה בדיוק מה שמיי הבטיחה: ממשלה חזקה ויציבה. וזה אומר: מפלגה שמרנית בוגרת ומאוחדת. החלופה תהיה קשה מנשוא.
