מדיניותו הבינלאומית של ממשל טראמפ זוכה לניתוחים רבים, אך לא לעיתים קרובות ניתן להביא את נקודת המבט של מי שמושפע ממנה. העיתון היפני יומיאורי שימבון פרסם בתחילת השבוע (25.6.17) מאמר של פרופ' טקאשי שיראישי, אקדמאי מקומי מכובד, המנתח את המתרחש בדרום-מזרח אסיה מאז נכנס טראמפ לבית הלבן, כאשר במרכזו עומדת השאלה האם סין הופכת להיות הדומיננטית באזור לנוכח מה שנראה כנסיגה של ארה"ב ממנו.
שיראשי פותח באזכור האירועים המרכזיים שהתרחשו בחמשת החודשים האחרונים. טראמפ הוציא את ארה"ב מהסכם הסחר הטרנס-פסיפי, באומרו שיש לנקוט במדיניות כלכלית "מאוזנת" יותר כלפי אסיה. יחסו לסין הוא רך למדי, שכן הממשל זקוק לסיועה מול תוכניות הגרעין והטילים של
קוריאה הצפונית. חוסר הבהירות בשאלה האם טראמפ מחויב לעקרון העזרה ההדדית של נאטו מהווה גם הוא איתות מרגיע כלפי בייג'ין. סין מצידה הסכימה לנסח אמנה שתקבע כיצד יש לנהוג בים סין הצפוני, והנשיא שי ג'ינפינג קרא לקידום הגלובליזציה ואף אירח ועידה בה התחייבה ארצו להשקיע 50 מיליארד דולר בכלכלות השכנות. במקביל, מנהיגי ארגון מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN) לא הצליחו להגיע להצהרה משותפת על התנהלותה של סין – וחלקם אף התארחו החודש בבייג'ין.
התפתחויות אלו הביאו רבים לטעון, כי מדינות דרום-מזרח אסיה מתקרבות לסין – אך לדעת שיראשי זהו ניתוח פשטני מדי, המבוסס על נקודת מבט שבמרכזה עומדות מעצמות העל. הפיליפינים היא דוגמה טובה להפריך טענה זו, הוא אומר. באוקטובר שעבר ביקר נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, בסין והסכים לחדש את המו"מ על חילוקי הדעות הטריטוריאליים בין המדינות ושיתוף פעולה כלכלי ב-24 מיליארד דולר. באותו ביקור אף דיבר דוטרטה – הידוע בלשונו החדה ואף המשתלחת – על "הינתקותי מארה"ב" ורמז שהוא עשוי לבחון מחדש את ההסכם הביטחוני עימה.
האם התפתחויות אלו באמת אומרות שדוטרטה נכנע לסין תמורת שיתוף פעולה כלכלי ענק? שיראשי סבור שהתשובה שלילית. זמן קצר לאחר שובו מבייג'ין, יצא דורטרה לשיחות בטוקיו ראש הממשלה, שניזו אבה, והדגיש בהן שהוא מבקש להגיע עם סין לשיתוף פעולה כלכלי ולא צבאי – במקביל לטיפוח היחסים הכלכליים והביטחוניים עם יפן, שהיא כידוע מבעלות בריתה החשובות ביותר של ארה"ב בעולם. דוטרטה לא שכח שבית הדין הבינלאומי בהאג פסק לטובת ארצו במחלוקת הגבולות עם סין, אבל הוא יודע שאינו יכול לאכוף את פסק הדין – שהתקבל בבייג'ין בהלם. לכן, הוא מציע סטטוס-קוו בים סין הדרומי תמורת יתרונות כלכליים; זה הכל.
כעת מפנה שיראשי את מבטנו לעבר ההשקעות שהבטיחה סין לפיליפינים. מתוך אותם 24 מיליארד דולר, 15 מיליארד הם השקעות של המגזר הפרטי – ולכן לא ניתן לקבוע בביטחון שהן ייצאו לפועל. 9 המיליארדים הנותרים מיועדים לפרויקטים בין-ממשלתיים בפריסה לשש שנים: 7 מיליארד בהלוואות בתנאים מסחריים ו-2 מיליארד בהלוואות בתנאים נוחים יותר. במילים אחרות: יש הרבה רעש וצלצולים בחבילה הסינית. אפילו אם סין תעביר את מלוא 1.5 מיליארדי הדולרים בשנה, זה עדיין הרבה פחות מהסכומים שהפיליפינים לוותה אשתקד מיפן (5.7 מיליארד דולר), הבנק העולמי (3.6 מיליארד) והבנק לפיתוח אסיה (2.9 מיליארד).
מדינות אחרות באזור נוקטות מדיניות דומה לזו של הפיליפינים. קחו לדוגמה את אינדונזיה, מציע שיראשי. לפני שנתיים היא העדיפה הצעה סינית על פני הצעה יפנית לבניית קו רכבת מהיר בן 140 ק"מ בין ג'קארטה לבין בנדונג, וזאת לצד פרויקטים רבים בתחומי המכרות והאנרגיה המבוצעים באינדונזיה בידי חברות סיניות. אלא שבמקביל הזמינה אינדונזיה את יפן להשתתף בשדרוג של קו רכבת באורך 600 ק"מ וחיזקה את קשריה הביטחוניים עימה ועם אוסטרליה. אינדונזיה תפסה ופוצצה ספינות דיג סיניות שפעלו במים הטריטוריאליים שלה, והיא מפעילה את הצי שלה כדי להבטיח את ריבונותה בים סין הדרומי.
כדי להבטיח את בטחונן ואת פיתוחן הכלכלי, ישתמשו עשר חברות ארגון ASEAN בכל הכלים שיעמדו לרשותן. התסריט הגרוע ביותר מבחינתן, קובע שיראשי, הוא דומיננטיות של מדינה אחת או הפיכתו של האזור לזירת מאבק בין מעצמות גדולות שידרסו אותן בדרך. הן מבקשות לקיים באזור "שיווי משקל דינמי", ביטוי שטבע נשיא אינדונזיה לשעבר, סוסילו במבאנג-יודהויונו.
מה צריכה לעשות יפן בהקשר זה? היא צריכה לשמור על קשרים הדדיים ורב-צדדיים עם חברות הארגון, כך שהן יוכלו להשתמש בה כמנוף להשגת מטרותיהן הדיפלומטיות. בהקשר זה, סבור שיראשי, יש חשיבות לשיחות על הסכם סחר שמנהלות עשר חברות ASEAN יחד עם יפן, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו,
קוריאה הדרומית וסין – וזאת לצד החשיבות שעדיין יש לייחס להסכם הסחר הטרנס-פסיפי, למרות פרישתה של ארה"ב. מדיניותה של יפן צריכה גם לשלב בין קשרים רב-צדדיים עם הארגון כולו לבין הסכמים דו-צדדיים עם חברותיו בתחומי משאבי האנוש, פיתוח התשתיות ושיתוף פעולה טכנולוגי-ביטחוני, מסיים שיראשי.
