רשות התקשורת הבריטית (Ofcom) הודיעה בשבוע שעבר, כי אין סיבה לקבוע שרופרט מרדוק אינו כשיר ומתאים להיות הבעלים של רשת הטלוויזיה סקיי, השלישית בגודלה במדינה – צעד משמעותי בדרך להשתלטותה של משפחת מרדוק על הרשת. את ויל האטון, בעל טור וחבר במועצת הנאמנים המנהלת את העיתון גארדיאן, זה מטריד – והוא מסביר מדוע.
לבריטים בדרך כלל לא אכפת עד כמה הפוליטיקאים או אנשי העסקים שלהם נחמדים. כל עוד מובטחים הריבונות והפיקוח – די להם בכך. כאשר מדובר בתחום העסקים – נושאים כמו אחריות הדדית, זכויות וחובות לחברה בכללותה נמצאים הרחק במקום השני. בעיני הבריטים, כשם שהמפלגה המנצחת בבחירות זכאית להנהיג את הארץ כרצונה, כך רשאים לנהוג הבעלים בעסקיהם.
איזונים ובלמים, חלוקת כוחות, זכויות האזרח – הנושאים שהעסיקו את ההוגים הגדולים של תקופת ההשכלה – לא הטרידו את הבריטים. האינטרס הציבורי? חוקה כתובה למדינה או לעסקים? אנחנו, הבריטים המעשיים, לא צריכים לדאוג. מי ששולט, שהוא ישבור את הראש ויחליט. הרבה מאוד ממה שהשתבש בבריטניה נובע מהגישה הזאת, טוען האטון, ומגיע לנושא מאמרו: נסיונה של משפחת מרדוק להשתלט על רשת סקיי. במקביל, הוא מזכיר לקוראיו, שולטת המשפחה בעיתונים טיימס, סאנדיי טיימס וסאן.
"שום מדינה תעשייתית מתקדמת אחרת לעולם לא הייתה מרשה שכוח תקשורתי גדול כל כך יפול לידיה של משפחת אחת, במיוחד כזו שבניה אינם אזרחי אותה מדינה", סבור האטון, "ובמיוחד כאשר יש שכבת הגנה כה דקה על האינטרס הציבורי". לדעתו, לא די בכך שהמידע החדשותי יבוא מכמה שיותר מקורות, אלא שעל המחוקק והרגולטור להבטיח עיתונאות הוגנות שהיא קריטית לחיים דמוקרטיים.
אכן, שידורי הטלוויזיה בבריטניה כפופים לכללים המבטיחים את חוסר מפלגתיותם – ומונעים מבריטניה גרסה מקומית של פוקס ניוז, הרשת האמריקנית של בני מרדוק. החשיבות של הטלוויזיה, מדגיש האטון, הולכת אל מעבר לחדשות: קומדיה, דרמה ותיעוד חיוניים לתרבות הבריטית; זה לא סתם "תוכן" שניתן למסחר.
חוסר העניין של הממשלה והציבור בבעלות על אמצעי תקשורת הוא חלק מגישת השוק החופשי העומדת בבסיס חוק החברות הבריטי; בעלי חברות מחויבים רק להגדיל את נכסיהן. בריטניה לא פיתחה מודלים לדרך בה יש לשמור על האינטרס הציבורי בענפים חיוניים – לא רק בתקשורת, אלא גם באנרגיה, במים וברכבות. ואם אותו אמצעי תקשורת מצוי בידיים פרטיות עסקיות – אין שום דבר להבטיח את שמירת האינטרסים הציבוריים והתרבותיים הקשורים אליו.
וכך, טוען האטון, הפכו רוב העיתונים בבריטניה לישויות המצויות בבעלותם של מי שאינם מחויבים לאינטרס הציבורי במסירת חדשות אמינות. הם שליטים בעיתוניהם ויכולים להכתיב קו פוליטי מובהק, כפי שאכן נעשה כיום בעיתונים של מרדוק, התומכים בצורה ברורה באגף הימני של המפלגה השמרנית.
היה חלק נוסף בהחלטת Ofcom, מזכיר האטון: המלצה להעביר את ההכרעה לידי רשות התחרות והשווקים (המקבילה הבריטית לרשות ההגבלים שלנו). אם משפחת מרדוק תתחייב – לפחות לזמן מה – לשמור את סקיי ניוז נפרדת מיתר עסקיה, לא ניתן יהיה למנוע את העסקה. הרשות הזאת מופקדת רק על שמירת התחרות; האינטרסים הציבוריים והתרבותיים אינם מעניינה – וכאמור, הם בעצם אינם מעניינו של איש בממשלת בריטניה. הגיע הזמן שזה כן יהיה תפקידו של מישהו, מסיים האטון.
