בקצב האירועים המסחרר בו אנו מצויים, דומה שעברו הרבה יותר משבועיים מאז ביקר בישראל נרנדרה מודי – ראש הממשלה הראשון של הודו העושה זאת. רונאק דאסי, עמית מחקר במרכז בלפר לחקר הודו ודרום-מזרח אסיה באוניברסיטת הרווארד, מנתח בפורבס את הביקור, ששני הצדדים הגדירו ובצדק כמוצלח.
ביקורו של מודי מסיים 20 שנים של נירמול היחסים בין שתי המדינות. היה זה תהליך ארוך, שעמד בניגוד לנקודות המשותפות בין שתי המדינות: הן השתחררו משלטון בריטי, הן הדמוקרטיות היחידות באיזוריהן, הן קורבנות לטרור מוסלמי ויש להן גבולות עם שכנות עוינות. אולם הודו אימצה מדיניות עוינת לישראל משיקולים של המלחמה הקרה, חשש מתגובת האוכלוסייה המוסלמית ורצון לשמור על יחסים טובים עם העולם הערבי.
לרוב האבות המייסדים של הודו היו דעות אנטי-ציוניות מובהקות, ממשיך דאסי, והם ערכו השוואות בלתי-מחמיאות בין הקמתה של פקיסטן לבין הקמתה של ישראל על חשבון הפלשתינים. מהטמה גנדי אמר פעם: "פלשתין שייכת לפלשתינים, כשם שאנגליה שייכת לאנגלים וצרפת לצרפתים. לכפות יהודים על ערבים – זו טעות וזה לא אנושי". התוצאה הייתה מדיניות פרו-פלשתינית מובהקת, במסגרת הייתה הודו לאחת ממותחות הביקורת החריפות ביותר על ישראל באו"ם.
סיום המלחמה הקרה חשף את ההנחות האנכרוניסטיות שביסוד מדיניותה של הודו כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ניו דלהי הבינה, שמדיניות סכום-האפס שלה הניבה מעט מאוד פירות, ושהיחס לישראל מונע מהודו יתרונות אסטרטגיים, כלכליים ודיפלומטיים רבים. כתוצאה מכך, ב-1992 הייתה הודו למדינה הלא-מוסלמית האחרונה שהכירה בישראל וכוננה עימה יחסים דיפלומטיים מלאים.
שתי המדינות פיצו במהירות על הזמן שאבד. היחסים ההדדיים פרחו כמעט בכל תחום, ובמרכזם הצבא והביטחון. אולם במיוחד בישראל נותרה התחושה שהנורמליזציה איננה מלאה. הודו העדיפה ששיתוף הפעולה שלה עם ישראל ייעשה מאחורי דלתיים סגורות, מאותן סיבות שעמדו ביסוד מדיניותה בשנות המלחמה הקרה. היא גם לא מיהרה להרחיב את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל:
אריאל שרון ביקר בהודו ב-2003, ללא ביקור גומלין למרות הזמנות חוזרות ונשנות מצד ירושלים.
הרקע הזה מסביר מדוע ביקורו של מודי היה כה חשוב. הוא מלמד, כי הודו מוכנה לנהל יחסים נפרדים גם עם ישראל וגם עם הפלשתינים, ולא דרך משקפי העימות ביניהם. יחסו הידידותי של מודי לישראל הולך אחורה שנים רבות: ב-2006 הוא ביקר כאן בתפקידו כשר הראשי של מדינת גוג'ארת ושיבח בחום את ישראל ותושביה. דעותיו הימניות ומאבקו התקיף בטרור המוסלמי תואמים את אלו של
בנימין נתניהו.
לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-2014, לא איבד מודי זמן. הוא הוציא לאור היום את היחסים עם ישראל ובביקור בוושינגטון בחודש ספטמבר נפגש עם מנהיגים יהודים והבטיח לבקר בישראל. כאשר הגיע מודי ארצה, הוא זכה ליחס השמור לידידיה הקרובים ביותר של ישראל ולאישים החשובים ביותר בעולם. כל שרי הממשלה באו לנתב"ג לקדם את פניו – כפי שנעשה בביקוריהם של
דונלד טראמפ והאפיפיור. הכימיה האישית בין שני ראשי הממשלה בלטה למרחוק, מוסיף דאסי.
מודי הבהיר שהוא מוביל שלב חדש ביחסי הודו-ישראל, הן במעטפת והן בתוכן. הביטוי הבולט ביותר לקו שלו היה החלטתו שלא להיפגש עם מנהיגים פלשתינים – בניגוד גמור לנוהג המקובל, הן בידי ראשי מדינות והן בידי פקידים הודים המבקרים בישראל. ההצהרה המשותפת של נתניהו ומודי לא הזכירה אפילו במילה אחת את פתרון שתי המדינות.
דאסי מדגיש, כי יהיה זה מוטעה לחשוב שהודו נטשה את יחסיה בני מאת השנים עם הפלשתינים. בחודש מאי אירח מודי את אבו מאזן לארוחת ערב ממלכתית בניו דלהי ושב על מחויבותה של ארצו לעניין הפלשתיני. אבל המסר שהעביר בישראל היה חד-משמעי: כל עוד מודי בשלטון – חלפו הימים בהם המעיטה הודו בערכם של יחסיה עם ישראל או חיברה אותם ליחסיה עם הפלשתינים.
