טאריק מאליק: איבדנו הכל בשנת 1947 הייתי בן עשר. חיינו בנוחות בקשמיר. איבדנו הכל עם הקמתה של פקיסטן. אפשר להחליף חפצים – לא חיים. אבי, אינטלקטואל ואיש חינוך, נרצח. שמונה מאיתנו עברו את הגבול לפקיסטן כשעל גופנו בגדי הקיץ שלנו ותו לא. הגיע החורף ולא היו לנו בגדים לגופנו וגג מעל ראשינו. עד היום יש לי סיוטים מהרצח של אבי. כרופא אני תוהה כיצד הגיע עליו סופו: האם הוא סבל? האם היה לו קר? האם הוא היה צמא? האם הוא קרא בשמי?
אלוק קוראנה: הבת הגדולה בדיוק התארסה אבי, אנאנד קוראנה, היה בערך בן עשר בזמן החלוקה. אביו היה מהנדס אזרחי וכל המשפחה עברה לבית חדש שסימל את מעמד הביניים בו חיו. הבת הבכורה בדיוק התארסה. המשפחה חיה במשך דורות בפונג'אב ולא יכלה לדמיין את חייה במקום אחר.
באמצע הלילה כל משפחתי נעקרה מביתה. האדמה והבית היו בשטח פקיסטן ובתוך כמה ימים היה ברור שבתור משפחה הינדית, הם היו בסכנה. בניגוד למשפחות אחרות שהחליטו להגר מיד ונספו בדרך, משפחתו של אבי הסתתרה מספר חודשים אצל משפחה מוסלמית, עובד לשעבר של סבי. לבסוף המצב נרגע והמשפחה התיישבה ברובע של פליטים בדלהי. כל רכושם אבד, אבל הם היו אסירי תודה שנשארו בחיים.
ס' ג'ונס: היינו למעשה חסרי מדינה משפחתו של אבי הייתה חלק מהממשל הקולוניאלי הבריטי. בזמן החלוקה אבי למד בפקיסטן ושאר המשפחה הייתה בהודו. כאשר החלו מעשי האיבה בין הינדים למוסלמים, אבי נותק ממשפחתו. הוא לא יכול היה לקבל אזרחות בריטית, משום שמהמסמכים שלו אבדו, ולכן בשנות ה-50 היגר לאיחוד האמירויות והקים שם משפחה. אחַי ואני היינו למעשה חסרי מדינה. למרות שאנחנו מכירים את התרבות של הודו ופקיסטן, אנחנו לא שייכים לאף אחת מהן. גדלנו בקרב אסיאתים אבל לא יכולנו להזדהות איתם.
סוהייל מוראד: הוא נישק אותן במצח כאשר הוכרזה החלוקה, אבי הוצב בבומביי במסגרת עבודתו בממשלה הבריטית-הודית. כמוסלמי נאמר לו שיהיו לו יותר הזדמנויות בפקיסטן, ונאמר לו להתייצב במשרד ב-רוולפינדי במהירות האפשרית. הוא השאיר בבית את אמי, רוזי, שהייתה בת 20 ואת בתם בת ששת החודשים, עד שיארגן להם מגורים.
בשל התוהו ובוהו הוא לא יכול היה לחזור, ולכן ביקש מאמי לנסוע ברכבת ללאהור. אדון סיקי שם לב אליה ברכבת ושאל אותה לאן היא נוסעת. כאשר היא השיבה "ללאהור", הוא היה בהלם וסיפר לה על מעשי הטבח המתחוללים בפקיסטן; היא ואבי לא ידעו על כך. הוא אמר שהוא נוסע לאמריסטאר, 50 ק"מ מלאהור, אבל ילווה אותה לעיירת הגבול וואגה משום שלא יסלח לעצמו אם יקרה לה משהו. הוא אמר לה שאם מישהו ישאל, שתגיד שהיא בתו. הוא אמר לה ששמה, רוזי, בסדר משום שהוא חילוני. אבל שמה של אחותי, שהינה, הוא מוסלמי ולכן אם מישהו ישאל – קוראים לה נינה.
הוא נשאר איתם עד וואגה והלך איתם לגבול פקיסטן, נישק את שתיהן על המצח ואמר שהלוואי שהיה יכול לקחת אותן עד לאהור, אבל אין סיכוי שיחזור בחיים. אחותי, שמתגוררת בקראצ'י, עדיין נקראת "נינה" בפי כל בני המשפחה. אמי עמדה על כך.
קנוואל פרקאש סינג: אני שומע את הזעקות ב-7 בספטמבר [1947] נרצח אדם סיקי ממושקף, כמו אבי, והשמועה הייתה שהוא בא לעיירה כדי להצית את המסגד. למחרת הותקפו משפחות של פליטים מהכפרים הסמוכים, שמצאו מקלט בבתי ספר ובשווקים. אני עדיין שומע את הזעקות של האנשים שנורו או נדקרו ואת אש התותחים שהחלה בערך בשעה ארבע אחרי הצהריים.
באותו לילה ישנו הנשים והילדים בקומה השנייה של גורדוורה, וקיבלו הוראות מה לעשות אם אנשי מיליציה יפרצו למקדש. המחשבה עדיין גורמת לי לצמרמורת. כמה גברים נשארו בקומת הכניסה או בתצפית על הגג, חמושים במקלות, חרבות, אקדח ורובה כפול אחד. היינו בטוחים שסופנו הגיע. התפללנו כאשר דמיינו את הגרוע מכל. לאלוהים היו תוכניות אחרות. בשלושת הימים הבאים החזקנו מעמד ושורותינו התרחבו עם הפצועים שהצליחו להימלט.
היו שמועות שנותקף ב-12 בספטמבר, אחרי תפילות יום השישי. אבל בסביבות עשר בבוקר נשמעו דפיקות על הדלת הענקית של המקדש וארבעה קציני צבא סיקים הורו לנו לעזוב תוך עשר דקות ואמרו שילוו אותנו לקרוואן הפליטים שעבר שם. כולם רצו בטירוף, כאשר הם מקווים לחיות עוד יום או למות עם האחרים בנסיעה לעבר הגבול החדש והביטחון שבהודו.
ריפודמאן מהלוטרה: נשא אותם על כתפיו אחיו הצעיר של אבי התגורר ב-ג'אמו ומן הסתם היה בן 15 בזמן החלוקה. הוא היה ער לאלימות הרבה המתחוללת סביבו, אבל הוא לא נטל נשק והתנגד לאלימות. הוא היה שחיין מצוין, ובילה ימים רבים בהעברת שני מוסלמים ממזרח למערב ושני הינדים ממערב למזרח, כאשר הוא נושא אותם על כתפיו.
