אני זוכר כל מטבע שנזרק עלי – פותח נתן אנגלנדר את מאמרו בניו-יורק טיימס בעקבות אירועי שרלוטסוויל. הוא זוכר כיצד זה קרה כאשר היה תלמיד בית ספר בלונג איילנד, חבוש כיפה המהודקת לשערו הרטוב. הוא זוכר כיצד ראה את אחד משכניו, הולך על ארבע גפיו, כאשר בריונים הכריחו אותו לאסוף מטבעות מהרצפה. הוא זוכר כיצד אביו הבריח אותם, כאשר היו בדרכם חזרה מבית הכנסת.
אנגלנדר זוכר כיצד ניאו-נאצים הקיפו את אחותו והוא רץ הביתה להזעיק עזרה. הוריו יצאו במרוצה והתעמתו עם הוריו של אחד הילדים – שאמרו לו שעליו לעזוב במנוחה ילדים אחרים אפילו אם "יש להם קרניים". הבושה לא תישכח, כמו גם צלבי הקרס שצוירו על דלת המשפחה בליל כל הקדושים, כמו גם כל קללה שספג. "כל אחד מהם הפך אותי – דור חמישי בארה"ב – לחסר ביטחון ובלתי רצוי בביתי שלי, בדיוק כפי שהם התכוונו", כותב אנגלנדר.
במקביל, אפשר לתאר כל סיפור של ניצחון יהודי אל מול השנאה. האהוב עליו: כיצד סבא-רבה שלו, אדם שרירי שעבד ברכבת, הפיל במכה אחת מישהו שטען ש"יש יותר מדי". אבל זה שייך להיסטוריה. אנגלנדר היה בטוח שהעבר הוא נחלת העבר ושהעתיד משותף לכל האמריקנים. הוא רואה צעירים יהודים שאינם מחליקים את כיפותיהם לכיסיהם. הוא נדהם לראות את כמות הכיפות במשחק כדורסל של ברוקלין נטס ומכך שחובשיהן אכלו בהנאה נקניקיות כשרות. אחד מהם שאג נגד הקבוצה היריבה, ללא חשש. אף אוהד לא צעק משהו אנטי-יהודי.
אנגלנדר אומר שאינו יכול לתאר עד כמה היה גאה באותו רגע. באותה מידה הוא היה גאה כאשר ישב ברכבת התחתית ושם לב שאין בקרון שני פרצופים דומים, שני סיפורי חיים דומים, וחש באווירה טובה בה כל אחד מתעסק בענייניו. תחושה דומה הייתה לו כאשר ראה ילדים בגינה, היודעים שכולם שונים זה מזה ושלמרות זאת אין להם ממה לפחד. כמה נהדר לגדול באמריקה!
אבל כל זה הלך לאיבוד בשבעה חודשים של נשיאות טראמפ ובמיוחד ביום אחד בשרלוטסוויל. האירועים הם טרגיים עבור מי שהותקפו בידי הנאצים האמריקנים ובמיוחד עבור משפחתה של הת'ר הייר, שנרצחה בפיגוע הדריסה. ויש את מה שחש כל אחד אחר: הכאב והאלימות והלקחים שיש ללמוד מהם. הילדים שראו יום שכזה ונשיא שכזה, לא ישכחו את הפחד וחוסר הכבוד שהם נחלתם של ילד שחור, ילד מוסלמי וילד יהודי. הם לא ישכחו את הנשק הקטלני שהממשלה שמה בידיהם של אנשים אלימים. הם לא ישכחו את הצעקות לפיהם "חיים של מוסלמים לא שווים" ו"יהודים לא יחליפו אותנו".
אנגלנדר נזכר שבילדותו לימדו אותו הרבנים, שגניבת זמן היא כמו כל גניבה אחרת. אז הם דיברו על מי שמפריע לכיתה: אם כל תלמיד מפריע חצי דקה – הלכו 20-15 דקות. "השבת שעברה בשרלוטסוויל הייתה רק יום אחד, אבל תחשבו מה המשמעות של יום כזה כאשר הוא מוכפל במספר האמריקנים. תחשבו על הממדים של הנסיגה, על ההתקפה נגד ההבנה, על הטרור שמוכפל בידי כל תושב. זה שקול למיליוני שנים של כבוד, תרבותיות ושל קדמה שהלכו לאיבוד. וזה רק יום אחד", מסיים אנגלנדר.
