מן המפורסמות הוא שמדינות דיקטטוריות משתמשות בביטויים הפוכים מן המציאות: "דמוקרטיה עממית" היא דיקטטורה קומוניסטית. וכאשר הוביל מאו בסין את "המהפכה התרבותית", היו אלו עשר שנים (1976-1966) של דיכוי מחשבתי ופוליטי, שדרדרו את מצבה של המדינה בכל התחומים.
מי שחשב אחרת, קל וחומר מי שפעל אחרת, סיכן את חרותו ואף את חייו. אבל וואנג קיוהנג, צלם צעיר, כיוון את המצלמה אל עצמו בעידן בו המפלגה הייתה מעל הכל ומעל כל אחד, וכך יצר תיעוד יוצא דופן של דיוקנאות – עצמיים ושל חברים – שיצא בחודש שעבר לאוויר העולם בספר "Cultural Revolution Selfies". בתמונות שבספר אין דגלים ואין אגרופים מונפים, כותב ניו-יורק טיימס, אלא שעות פנאי, בילויים ואפילו קצת בורגנות.
קיוהנג נולד בשנת 1949, השנה בה השתלטו הקומוניסטים על סין. הוריו היו פקידים בכירים וילדותו הייתה מאושרת. אחד משיאיה היה כאשר נבחר כילד להגיש פרחים לראש ממשלת
קוריאה הצפונית, קים איל סונג, כאשר הגיע לביקור ממלכתי בסין. אך כאשר היה וואנג בן עשר, נשלח אביו למחנה עבודה כחלק ממסע הדיכוי של מאו נגד אינטלקטואלים אנטי-מהפכניים; הוא הואשם בבגידה והתאבד.
כבנו של בוגד, וואנג מצא את עצמו ברשימה שחורה. בשנת 1966 הוא סולק מארגון הנוער "המשמרות האדומים", ומאוחר יותר נמנעו ממנו במשך שנים משרות והאפשרות להתחתן. אחרי שכל דלתות האהבה נטרקו בפניו, כלשונו, הוא גילה את אהבת עצמו ותיעד אותה במצלמתו. מצלמה הייתה באותם הימים חפץ יוקרתי שרק מעטים יכלו להרשותו לעצמם. וואנג קנה את המצלמה הראשונה שלו בגיל 17 תמורת חמישה יואן – כמעט המשכורת החודשית של פועל ממוצע. "היינו חבר'ה שובבים ותמיד מצאנו דרכים לעשות כסף", הוא אומר.
בשנת 1968 כבשה המהפכה התרבותית את סין. מיליוני צעירים נשלחו מן הערים לעבוד בחוות. וואנג רצה להיות חלק מהפעילות, אבל הרקע המשפחתי שלו מנע זאת ממנו. הוא ועמיתיו הפכו להיות חלק מדור אבוד, אשר נמחקו מספרי ההיסטוריה של סין – הקופצים במישרין מקבלת העצמאות אל העוצמה הכלכלית.
"מבחינתי ומבחינת בני גילי, החלק הזה של ההיסטוריה הוא בלתי נשכח וכמעט בלתי יאמן", אומר וואנג לניו-יורק טיימס. "כל הנעורים שלנו נלקחו. לא נלחמנו, לא למדנו ורבים מאיתנו לא מצאו עבודה. לא היה לנו מה להראות לעצמנו". כאשר עמדו סין ובריה"מ בשנת 1969 על סף עימות צבאי, גויס וואנג לצבא ונשלח לחפור מנהרות בצפון-מזרח המדינה. העבודה הייתה מפרכת, אך הסתיימה לפני המועד המתוכנן – אך המתיחות כבר התפוגגה והפלוגה שוחררה. לוואנג הייתה עוד בקשה אחת לחבריו: בואו נקח הביתה תמונות. הם הסכימו בהתלהבות ובהדרכתו של וואנג אף ביימו קרבות מדומים.
מאחר שלא יכול היה להתגייס לשירות קבע, החליט וואנג להפוך לצלם – ואז גילה שהחרם עליו כולל את העיתונים. הוא לא יכול היה למצוא עבודה וגם לא בת-זוג, בהעדר משרה. כדי להשתעשע, וואנג וחבריו – רבים מהם בניהם של פקידים מוקעים – שתו, הימרו והתחפשו לצורך הצילומים. זה היה מסוכן, ולכן הם לא העזו להראות לאיש את התמונות.
בשנת 1976, השנה האחרונה של המהפכה התרבותית, הצליח וואנג למצוא עבודה במוזאון בו עבד סבו. בשנת 1981 התחתן וכעבור שבע שנים הפך את הצילום למשלח ידו היחיד. במשך עשרות שנים שמר וואנג במחסן את אוסף הצילומים שלו, ורק עם פרישתו ב-2009 החל לחשוב על פרסומם. הגשמתי את חלומי, הוא קובע.
