מעט משפחות נטועות בהיסטוריה האמריקנית כמו משפחת לי ממדינת וירג'יניה. בניה חתמו על מגילת העצמאות, היו שופטים וגנרלים, מחוקקים ומושלים, ואחד מהם – זאכרי טיילור – היה נשיא. אבל המפורסם שבין מי שנשאו את השם "לי" היה רוברט לי, המפקד המובס של צבא הקונפדרציה (מדינות הדרום המורדות) במלחמת האזרחים.
במשך שנים, כותב ניו-יורק טיימס, היו בני המשפחה מאוחדים בקידום שימור זכרונו של לי. אך כעת, כאשר המחלוקת על עתיד פסלו בעיר שרלוטסוויל הציתה מפגן של שנאה וגם רצח, חלקם בוחנים מחדש את מורשתו ובין הצאצאים מתגלעות מחלוקות. כמה מבני המשפחה קראו להסיר את הפסל, בעוד אחרים טוענים שיש להותיר על-כנם את פסליו של הגנרל ברחבי ארה"ב.
העיתון מציין, כי רוברט לי עצמו התנגד להקמת אתרי הנצחה פומביים למורדים, בנימוק שהדבר יותיר את פצעי המלחמה פתוחים. אולם לאחר מותו ב-1870 הפכו אותו חסידיו בדרום לסמל המאבק בשמו יצאו למלחמה. לי קבור במאוזוליאום בווירג'יניה לצד אשתו, שבעת ילדיהם ואפילו סוסו "טראוולר" – בדומה לכבוד הניתן לגיבורים לאומיים בדרום אמריקה.
תומכיו של לי טוענים, כי תחת הנהגתו לחם הדרום בצורה מכובדת בעד עקרון ההגדרה העצמית ולמען שימור זכויותיהן של מדינות ארה"ב, למרות שסיכויי הניצחון על הצפון המתועש היו קלושים מלכתחילה. לטענתם, העבדות הייתה סיפור צדדי, ולמעשה מדובר היה במוסד שהעניק לשחורים חיים טובים יותר מאשר בכל מקום אחר בו עשויים היו להתגורר. שיח זה, מסביר ניו-יורק טיימס, מאפשר להסיט את הדיון מכך שהגנרל עצמו היה בעלים של עבדים ומהשאלה כיצד זה שבין צאצאי המשפחה ישנם אפרו-אמריקנים. אחת מהם, קארן פיני, היא בת לאם לבנה ממשפחת לי ולאב שחור; היא עבדה אשתקד במשרד הדובר בקמפיין של
הילרי קלינטון.
שורשיה של משפחת לי בארה"ב מגיעים עד ריצ'רד לי, שהתיישב בווירג'יניה במאה ה-17 ושכנראה הגיע לשם מהעיר שורפשייר שבמערב המידלנדס של אנגליה. לאורך השנים צברה ההשתייכות למשפחה יוקרה, שהביאה בשנת 1921 להקמת "אגודת בני לי של וירג'יניה", שמטרתה "לקדם הבנה טובה יותר של השירותים הפטריוטיים שהעניקה משפחת לי". האגודה מתחמקת כעת מהוויכוח הלוהט סביב הגנרל: "המדיניות שלנו היא לא לצאת בהצהרות פומביות", אמר לעיתון מזכיר האגודה, קרטר רפו.
לבני משפחת לי יש מסורת של שימור מקומה של המשפחה בהיסטוריה. אדמונד ג'נינגס-לי יצר בשנת 1895 אילן יוחסין, המשמש עד היום כמקור חשוב לתולדותיה. כיום יש תפקיד מרכזי בתחום זה לרוברט דה-באטס, העובד בבנק ההשקעות גולדמן-זאקס.
רוב ההערצה ללי, אומר ניו-יורק טיימס, נובעת לא מתפקידו במלחמה אלא ממה שעשה לפניה ואחריה: הקריירה הצבאית שלו, התנגדותו לפרישת הדרום מהאיחוד, טענות שהוא לא אהב את העבדות ומאמציו לאחר מלחמת האזרחים לפייס בין הדרום לצפון בתפקידו כנשיא מכללת וושינגטון בווירג'יניה. פרופ' גלן לה-פנטאיי מאוניברסיטת מערב קנטקי אומר שהדימוי הזה לא לגמרי מדויק: "הוא היה בעלים של עבדים והוא דרש לתפוס עבדים שברחו. הוא נלחם כדי לשמר את העבדות". לאחר שצבאו כבש את פנסילבניה, לי אומנם אסר על חייליו להתאכזר לעבדים בורחים, אבל לא מנע מהם לחטוף אותם ולהשיבם לבעליהם.
חשיבותה של העבדות ביצירת עושרה של משפחת לי הודגשה במחקריה של אליס הרדינג-דייוויס, היסטוריונית אפרו-קנדית, שגם היא חלק מן המשפחה. לדבריה, מסמכים משפחתיים מלמדים ש-קיזי – הסבתא-רבתא שלה מלפני 200 שנה – הייתה אחותו-למחצה של הגנרל, בתם של הנרי לי השלישי ואחת מהשפחות שהעסיק. משפחתה של הרדינג-דייוויס עברה לפני דורות רבים לאונטריו, בחיפושה אחרי חרות. "אנחנו לא מתגאים שכך אנחנו בני לי, אלא שהיינו חלוצים בצפון אמריקה", היא מוסיפה.
חלק מבני המשפחה עדיין גאים בגנרל, תוך שהם דוחים את הפיכתו לסמל בידי הימין הקיצוני. טרייסי לי-קריטנברגר אומרת על האלימות בשרלוטסוויל: "היו המון דברים נהדרים שגנרל לי עשה, וזוהי אנטי-תזה לכל מה שהוא רצה. אבל אנחנו חייבים לזכור שאיננו חיים בתקופתו של לי. אם קהילות ירצו להוריד את הפסלים – לא אתנגד לכך".
