לפני פחות מעשור, מפלגות איסלאמיסטיות היו כוח שלא ניתן להתעלם ממנו במזרח התיכון. לאחר נפילתם של דיקטטורים באביב הערבי מפלגות אלו, עלו כוחן והשפעתן של מפלגות אלו, בדגש על האחים המוסלמים ושלוחותיהם. המסגד והקלפי החליפו את הארמון והמשטרה החשאית כמקור הכוח.
בשברי העולם הערבי כיום, רבים חושבים שמפלגות אלו לא יכולות למלא תפקיד חשוב בדמוקרטיה – כותב אקונומיסט. הן נדחקות על-ידי המשטרים החדשים, מאותגרות על-ידי גי'האדיסטים אלימים ומעוררות חשד בקרב בוחריהן אותם אכזבו. רבים מפעיליהן נכלאו או הוגלו, והמממנת הראשית קטר נמצאת כעת בנידוי דיפלומטי וכלכלי מצד שכנותיה. איחוד האמירויות, סעודיה ומצרים פועלות בסיוע ארה"ב לתייג את האחים המוסלמים כטרוריסטים.
לאחר פיגוע כלשהו, קל להגיד שמי שמבקשים כוח בשם האיסלאם הם מסוכנים. אבל דיכוי גורף של כל האיסלאמיסטים הוא התגובה הגרועה ביותר שבסופו של דבר תוביל ליותר שנאה וטרור. מפלגות איסלאמיסטיות מופיעות בהרבה צורות, כמו בתוניסיה שם הם מכנים עצמם "דמוקרטים מוסלמים", או כמו חמאס. מי שדוחק באיסלאמיסטים בעצם טוען שכולם אותו דבר, שהם לא דמוקרטיים ביסודם ושהם חושבים שאפשר לפתור את הבעיות רק בכוח. המבקרים טוענים, שמפלגות אלו שונות רק במקצת מארגונים כמו דאעש ואל-קאעידה, מאחר שכולם דוגלים בהקמת מדינה איסלאמית תחת חוקי השריעה. גרוע מכך: הם טוענים שאיסלאם פוליטי הוא לעיתים קרובות השער לטרור.
לדעת אקונומיסט, האחים המוסלמים אשמים חלקית בטשטוש ההבדלים. כאשר מנהיגיהם מדברים באנגלית, הם מדברים נגד האלימות. כאשר הם מדברים בערבית, הם מדברים בעד ההתנגדות והג'יהאד. מעבר לכך נראה, כי חלק מהאלימות כלפי המשטר המצרי הנוכחי, מקורה בקיצוניים ממפלגת האחים המוסלמים. פעילים לשעבר של האחים המוסלמים גם פועלים להפצת האלימות, כמו מנהיג אל-קאעידה איימן אל-זוואהירי.
הג'יהאדיסטים שונאים את האיסלאמיסטים לכלול את כל הקבוצות האלו תחת כותרת אחת, זהו רעיון פשטני – מזהיר השבועון. ג'יהאדיסטים אלימים מסתמכים על מקורות רבים כדי להצדיק את מעשיהם, לא שונה בהכרח מהסלאפים שבסעודיה. הג'יהאדיסטים שונאים את האיסלאמיסטים, מאחר שהם מתמקדים באדיקות, פעולות חברתיות ובחירות. הם חושבים שחוקים מעשה ידי אדם הם עלבון אלוהי. להגיד שכל האיסלאמיסטים הם ג'יהאדיסטים, זה כמו להגיד שהסוציאל-דמוקרטים דומים לבריגדות האדומות, כי שניהם קראו את כתבי קרל מרקס.
החשש הוא, שגם איסלאמיסטים לא-אלימים משתמשים בבחירות כטקטיקה. רג'פ טאיפ
ארדואן היה בזמנו איסלאמיסט נלהב שתמך ברפורמות ליברליות. כיום, הוא דומה מאוד לדיקטטורים להם התנגד בעבר. במצרים, הנשיא מטעם האחים המוסלמים
מוחמד מורסי טען שהוא מעל מערכת המשפט, ועורר את זעם המפלגות האחרות. המבקרים טוענים שארדואן ומורסי לא הצליחו משום שהם איסלאמיסטים. ישנה אפשרות אחרת: הם חיקו טקטיקות של דיקטטורים כדי למנוע מהצבא לתפוס את השלטון. עבור מורסי הדבר לא הצליח.
דוגמה נוספת היא תוניסיה. המדינה שבה החל האביב הערבי, הצליחה להימנע ממלחמת אזרחים כמו לוב ומאחיזה הדוקה של המשטרה החשאית במדינות כמו מצרים ואלג'יריה. המפלגה האיסלאמיסטית במדינה חולקת את הכוח עם מפלגות חילוניות ולעיתים מקבלת את תכתיביהן. במרוקו, המלך העביר מסמכויותיו לפרלמנט והתיר לראש הממשלה האיסלאמי להוביל קואליציה רחבה.
הטעות השלישית היא לחשוב שהמדינה יכולה להתמודד עם חסרונות האיסלאם הפוליטי באמצעות מינוי מנהיגים לכל החיים. התוצאות יכולות להיות הרסניות: משלטון השאה באירן עד המהפכה האיסלאמית בשנת 1979, הטרור של
סדאם חוסיין בעירק, ההפיכה שהפכה את ניצחון האיסלאמיסטים בבחירות באלג'יריה בשנת 1992 וחיסול המחאות בסוריה בשנת 2011. במקרה הטוב נוצר דיכוי, ובמקרה הרע נוצרת מלחמת אזרחים.
א-סיסי יותר גרוע מאשר מורסי ארבע שנים אחרי הפלתו של מורסי, קשה לטעון שהוא גרוע יותר מהנשיא הנוכחי עבד אל-פתאח א-סיסי – ממשיך אקונומיסט. א-סיסי ביצע את הטבח הנורא ביותר בהיסטוריה של מצרים המודרנית, כאשר הרג מאות מתומכיו של מורסי בקהיר בשנת 2013. כיום, מצרים מדוכאת יותר ממה שהייתה תחת שלטונו של
חוסני מובארק, הטרור מתגבר בחצי האי סיני ולא-סיסי אין מושג איך ליצור מקומות עבודה עבור צעירי מצרים.
דיכוי וממשל רע הובילו למשבר בעולם הערבי, משבר שלא יעלם בקרוב. מנגד, האוטוקרטיה היא מבוי סתום. מבין כל האפשרויות, הטובה ביותר היא פתיחה של הכלכלה והמשטר הערבי. הכוונה היא לקיים תחרות של אידיאולוגיות, כל עוד הן מתכחשות לאלימות ודוגלות בערכים דמוקרטיים. התחרות חייבת לכלול איסלאמיסטים, מכיוון שהאיסלאם הוא גורם מרכזי בחברה המזרח-תיכונית.
לעיתים האיסלאם הפוליטי מתנגד לערכים ליברליים, ותומכיו לא שקולים לנוצרים הדמוקרטים. ועדיין, הם יכולים להיות פרגמטיים ולא ניתן להתעלם מהם. במקום למחוץ את פעילותם, דבר שיביא לאיחודם והקצנתם, המטרה צריכה להיות לעבוד מול המתונים שבהם, לשלול דעות קיצוניות ולהילחם ביחד נגד הקיצוניים. כך האיסלאם הפוליטי יכול לשמש כמחסום לג'יהאד, לא כדרך אליו, מסיים השבועון.
