מאחורי דלת כספת במרתף בית הכלא בלודוויסבורג שוכן מה שמכנה ינס רומל "האוצר של משרדו" – המשרד המרכזי לחקר פשעי הנאצים. אלו הם טורים על גבי טורים של כרטיסים: 1.7 מיליון כרטיס אינדקס צהובים וירוקים ובהם שמותיהם של מעשי טבח, קרבות, מחנות ריכוז, קורבנות, עדים ופושעים. זהו הרישום המקיף ביותר בעולם של פשעי הנאצים והנסיונות שלאחר המלחמה להעמיד לדין את האשמים. והאינדקס עדיין איננו שלם: מדי יום נוספים שמות. יש רק עותק אחד של הכרטיסים הללו, שמור במיקרופילם במקום סודי; לא ברור מדוע המשרד אינו חולק את המידע עם רשויות אחרות ועם ארכיונים ומוסדות מחקר והנצחה.
המשרד מעולם לא התכוון לפעול בניגוד למדיניותה הרשמית של מערב גרמניה – חנינה ושילוב מחדש בחברה. פעילותו הייתה אמורה להיות סמלית בעיקרה, טוען העיתון גארדיאן: סוג של אליבי למערב גרמניה כדי שתוכל להיראות כמי שרודפת פושעי מלחמה מבלי להעמיד לדין את הנאצים ששבו והפכו לחלק מן הממסד. בשל כך, לא ניתנה למשרד היכולת להעמיד לדין בעצמו את הפושעים, וכאמור עליו לשלוח את ממצאיו לתובעים המדינתיים.
מכשול נוסף היה שהחוק הגרמני לא החיל התיישנות מיוחדת על
פשעי מלחמה, וכך הם אמורים היו להתיישן כבר בשנת 1960. לחצים בינלאומיים הביאו לדחייתו ולבסוף לביטולו של מרוץ ההתיישנות וכך ניתן היה לקיים בשנים 1965-1963 את המשפטים החשובים ביותר שניהלו הגרמנים עצמם: משפטי פרנקפורט של פושעי אושוויץ. המשפטים הללו משכו תשומת לב כלל עולמית, אך בגרמניה עצמו התקבלו בעוינות; 57% מהגרמנים טענו בדיעבד שכלל לא היה מקום לנהל אותם.
בשנת 1969 קבע בית המשפט העליון של מערב גרמניה, ששירות במחנה ריכוז אינו מהווה כשלעצמו פשע מלחמה. כתוצאה מכך, נאלצו התובעים להפסיק את ההליכים נגד אנשי המשרד המרכזי לביטחון הרייך, שניהל את השואה – שכן היה עליהם להוכיח מעשי רצח ספציפיים של כל פקיד. תוצאה נוספת הייתה, שהשואה נראתה כאוסף של מעשי רצח פרטניים ולא כרצח מדינתי מתוכנן ומאורגן.
התקדים של אל-מוצדק אחרי 1969 נעצרה למעשה פעילותו של המשרד, והתובעים הסתפקו במרדף אחרי קומץ של רוצחים שהיו הוכחות בכתב למעשיהם. אלפי פושעים "קטנים" – כולל שומרים ושוטרים – מעולם לא נתנו את הדין על חלקם ברצח העם ובפשעי הנאצים. בארבעת העשורים הבאים כמעט ונעלם המשרד מעין הציבור ורבים שכחו את עצם קיומו. ואז, החל משנת 2007, שורה של מקרים חשובים שינו הכל.
בינואר 2007 נדון מוניר אל-מוצדק בידי בית משפט גרמני ל-15 שנות מאסר, לאחר שהורשע במעורבות ב-246 מקרי רצח משום שהעביר כספים לאחר ממבצעי הפיגועים ב-9/11. לפסק הדין הזה, אומר גארדיאן, הייתה השלכה ישירה על פשעי הנאצים: אם אל-מוצדק אשם בשותפות למותם של כל הנוסעים בארבעת המטוסים שנחטפו באותו יום, אזי כל פושע נאצי אחראי למותם של כל מי שהיו במחנה בו שירת.
תומס וולטר, שעבד אז במשרד, הגה את האסטרטגיה להשתמש בפסק דינו של אל-מוצדק כדי לתקוף את התקדים מ-1969. הרעיון הצליח בעניינו של ג'ון
דמיאניוק, אשר זוכה מחמת הספק בישראל מאשמת היותו מפעיל תאי הגזים בטרבלינקה, והורשע בגרמניה בשל העובדה ששירת כשומר במחנה סוביבור. כתב האישום נגד דמיאניוק הוגש בשנת ה-50 להקמתו של המשרד, כאשר נדמה היה ששוב אין הצדקה לקיומו. מנהל המשרד דאז, קורט שרים, ניצל את שני האירועים כדי להציג את המשרד כהצלחה של ממשלת מערב גרמניה שלאחר המלחמה.
השבועון "די-צייט" כינה את משפט דמיאניוק "הצגת בכורה", משום שאמור היה להיות הראשון בסדרה של נסיונות רבים להעמיד לדין שומרים במחנות המוות. דמיאניוק הורשע בשנת 2011 ב-28,060 סעיפים של סיוע לרצח – מספר הנספים במחנה סוביבור בארבעת החודשים בהם שירת שם – ודמיאניוק מת כעבור שנה, בעיצומו של הערעור. בשנת 2013 הכין המשרד את "רשימת אושוויץ": 30 אנשי סגל מתשלובת המחנות שעדיין היו בחיים ושאותם ניתן להעמיד לדין בהתבסס על תקדים אל-מוצדק. רק חמישה מתוכם הועמדו לדין; היתר מתו או שנקבע שאינם כשירים להישפט.
"מנהל החשבונות של אושוויץ" ארנסט תרמל, שהיה שומר באושוויץ, מת ב-2016 בטרם החל משפטו על 1,000 מקרים של סיוע לרצח. ריינהולד הנינג, שומר אחר, הורשע אשתקד בסיוע ל-170,000 רציחות, אך מת השנה לפני ההכרעה בערעורו. משפטו של הוברט זאפקה בן ה-96, איש הסגל הרפואי באושוויץ, עודנו מתנהל – אך המשפט התנהל בצורה כה אומללה, עד שראש ההרכב הודח בשל משוא פנים.
רומל הגיע למשרד בשנת 2015, די בעל כורחו, באמצע הטיפול בתיקים הללו. היה לו תפקיד נוח כתובע בעיר רוונסברוג, לרגלי האלפים, שם יצא לסקי בסופי שבוע. כעת ניתן לו תפקיד קצר טווח, בהתחשב בגילם הממוצע של החשודים. אבל האפשרות לגשת לעבר לא כהיסטוריה אלא כפשע, היא שקסמה לו. חוץ מזה, הממשלה רצתה שאדם צעיר – רומל הוא בן 44 – יאייש את התפקיד, כך שלא יתקבל הרושם שהיא מנסה לחסל אותו, פשוטו כמשמעו.
בשנת 2016 שלח רומל 30 תיקים לתובעים המדינתיים. באותה שנה היה אוסקר גרונינג איש אושוויץ הראשון שהורשע בהתאם לתקדים של אל-מוצדק. המקרה של גרונינג, מעיר גארדיאן, שיקף את ההיסטוריה של הבאת הפושעים הנאצים לתת את הדין על מעשיהם. שמו הופיע כבר בשנת 1948 ברשימת פושעי אושוויץ שהרכיבה ועדת פשעי המלחמה של האו"ם. אך לאחר שהוועדה פוזרה, לא העבירה אף אחת מבעלות הברית למשרד הגרמני את 36,000 השמות שהיו בה. עותק דיגיטלי שלה הגיע למשרד רק בשנות ה-80. אבל גרונינג, המכונה "מנהל החשבונות של אושוויץ", נותר מתחת לראדאר עד שבשנת 2005 התראיין לשבועון דר-שפיגל. הוא סיפר באריכות כיצד חיטט בחפציהם של הקורבנות, גנב את כספם ושמע את זעקותיהם בוקעות מתאי הגזים. הוא טען שהיה בורג קטן ושמבחינה משפטית אינו אשם.
המשרד העביר את הראיון לתובע מקומי, אבל הן רשויות האכיפה והן בתי המשפט לא רצו להתחיל במשימה שנראתה אבודה בשל התקדים מ-1969. אבל אחרי פסק דין אל-מוצדק, העמדתו לדין נראתה לא רק אפשרית אלא גם מוצדקת. הרשעתו של גרונינג קנתה למשרד עוד קצת זמן; בלעדיה, מודה רומל, עבודתו הייתה נפסקת. גרונינג החל את הקריירה שלו בס"ס בגיל 26; כעת, בגיל 96, הוא יתחיל לרצות ארבע שנות מאסר.
