גארי בייקר, העורך הראשי של
וול סטריט ז'ורנל, סופג ביקורת רבה על הקו של העיתון כלפי הנשיא
דונלד טראמפ – אבל יש גם מי שתומכים בו. מגיניו של בייקר אומרים, שתפיסתו עולה בקנה אחד עם מחויבותו של העיתון להגינות, והיא בולטת כעת רק משום שעיתונים מתחרים כמו וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס הפכו לתוקפנים במיוחד מאז נכנס טראמפ לתפקידו. הסיסמה החדשה של הפוסט מלמדת היטב על גישתו: "דמוקרטיה מתה בחשיכה". הטיימס פרסם מודעה עצמית על פני עמוד שלם וקבע: "הרגע הזה בהיסטוריה דורש הסבר". לדברי חבר במערכת הז'ורנל, "אנחנו לא מאמצים את הגישה הזאת".
דובר הז'ורנל, סטיב סוורינגהאוס, אמר לגארדיאן: "אנחנו מסקרים את הממשל הנוכחי כמו את כל הקודמים – ללא דעה קדומה או הטיה. כאשר היחסים בין הממשל לבין התקשורת מתוחים, הז'ורנל מתייחד בכך שהוא דבק בסיקור עובדתי ובלתי מוטה של הנושאים החשובים. המחויבות שלנו להגינות ולאוביקטיביות היא הסיבה לכך שהז'ורנל מדורג כארגון החדשות האמין ביותר בארה"ב". ואכן, מציין גארדיאן, הז'ורנל זכה בתואר זה בסקר של אקונומיסט שנערך בקיץ האחרון. הוא גם העיתון הגדול היחיד שהאמון בו לא נפגע לנוכח התקפותיו החוזרות ונשנות של טראמפ על התקשורת. ייתכן שבייקר סייע לעיתונו לבדל את עצמו פשוט על-ידי המשכיות של הקו השמרני הקבוע שלו, שכעת עולה בקנה אחד עם זה של הממשל.
עם זאת, רבים מחברי המערכת אינם מרוצים מכך שעיתונם הפך לפתע לחביב הממשל. העיתון זכה ב-16 פרסי פוליצר כאשר נערך בידי פול סטייגר בשנים 2007-1991; מאז רכש אותו רופרט מרדוק לפני עשור, נוסף לו פרס אחד בלבד. הפרסים הללו, המשקפים חשיפות עיתונאיות מובילות, מלמדים מטבע הדברים על עבודה אנטי-ממסדית. "אני מסכים בעיקרון שהתקשורת צריכה להיות זהירה ולא ללכת רחוק מדי, אבל לא זה מה שאנחנו עושים", אומר חבר מערכת. עמיתו מוסיף: "למילים יש השלכות, ולאופן האיום בו גארי מטפל בעניינים – כמו זה שאסור לנו לקרוא לשקר 'שקר' – יש השפעה מצננת".
סיפורים מזיקים - אבל מעטים יש הטוענים, כי על העיתון לנקוט בגישה שונה לנוכח התקפותיו חסרות המעצורים של טראמפ על התקשורת. עובד לשעבר מציין, כי לעיתון נדרש כמעט שבוע לאחר נצחונו של טראמפ עד שפרסם מאמר בודד על ההתנגדות הסוערת שעוררו תוצאות הבחירות בקרב חלקים ניכרים מהאוכלוסייה האמריקנית. עד מהרה הכינו חלק מחברי המערכת מכתב לבייקר. "הייתה דאגה רבה מהנורמליזציה המיידית של טראמפ ומכך שהעיתון לא היה ספקן די הצורך", משחזר עובד לשעבר. לבסוף הם החליטו שלא לשלוח מכתב קבוצתי, שעלול לדלוף, ובמקום זאת כינס בייקר את חברי המערכת לאותה פגישה בחודש פברואר.
מאז השבעתו של טראמפ, פרסם וול סטריט ז'ורנל שורה של סיפורים שהזיקו לטראמפ – מציין גארדיאן: עסקיו של
ג'ארד קושניר, קשרים בין המעגל הפנימי של טראמפ לבין רוסים הקשורים לקרמלין ופרטים על חקירתו של התובע המיוחד
רוברט מולר בפרשה הרוסית. ידיעה על קשריו של מנהל הקמפיין לשעבר, פול מנפורט, עם אוליגרכים רוסים עשתה רעש גדול במיוחד. עם זאת, הז'ורנל עדיין נמצא הרחק מאחורי וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס במספר הסקופים שלו לגבי טראמפ וממשלו.
בחודש נובמבר שעבר נשלחו הביתה 48 מעובדי העיתון, בתנאים משופרים – מגמה הקיימת בעיתונות האמריקנית. בחודשים הבאים פוטרו עובדים נוספים. בין העוזבים היו שניים מכתבי הבית הלבן, שני כתבים בכירים בתחומי הפוליטיקה והמדיניות, כתבי חוץ ותיקים וכמעט כל הצוות שעסק בביטחון הלאומי (שחלקם נקלטו בוושינגטון פוסט). לאחרונה קלט הז'ורנל כמה כתבים במשרדו בוושינגטון, אך לא במספר ובאיכות של אלו שעזבו. מכה קשה במיוחד לצוות הייתה עזיבתה של סגנית העורך הראשי, רבקה בלומשטיין – אחת הנשים הבודדות בצמרת העיתון – שחצתה את הקווים לניו-יורק טיימס, היריב הגדול ביותר של הז'ורנל.
השפעתו של בייקר על תכני הז'ורנל אינה תמיד ישירה, אומרים עובדים בהווה ובעבר. ההעדפות שלו מופנמות בידי הכתבים והעורכים, המעדיפים מראש להימנע מסיפורים שלא ימצאו חן בעיניו או למתן את הלשון לפני שהם מגישים אותם. הם כבר יודעים מה ייכנס בקלות ומה יצריך מאבק. עם זאת, כמה כתבים ששוחחו עם גארדיאן הדגישו, כי מעולם לא הרגישו שהייתה פגיעה בדיווחיהם, והם דוחים את החששות בדבר השפעה של מרדוק על תכני העיתון ובדבר התערבות של בייקר. "בכל חדר חדשות יש מגעים בריאים בין הכותבים לעורכים", הם אומרים. אחרים טוענים, שאחדים מן הכתבים – במיוחד ממשרד העיתון בוושינגטון – נאלצו להיאבק כדי להביא לפרסום הידיעות נגד טראמפ שהעבירו. "תמיד יש למישהו סיפור על ידיעה שהעביר ולא התפרסמה, אבל כאן כל ההריגות הן בכיוון אחד", נשמעת הטענה.
מרדוק זיהה הזדמנות התייצבותו של הז'ורנל לימינו של טראמפ ונגד מתחריו של העיתון אינה מפתיעה. בשבוע שלאחר הבחירות פרסם העיתון מודעות עצמיות שגרמו חוסר נוחות לרבים מחברי המערכת: הן האשימו את ניו-יורק טיימס בכך שרמז שהבחירות מונחות בכיסה של
הילרי קלינטון. "ב-9 בנובמבר הקוראים התעוררו להבדל בין עיתון ניו-יורקי לעיתון אמריקני", נאמר בהן.
נראה שמרדוק זיהה שיש כאן הזדמנות לעיתון גדול המצוי מחוץ לבועה של רוב אמצעי התקשורת האמריקנים, סבור גארדיאן, בדיוק כשם שבשנות ה-90 ראה שיש מקום לרשת חדשות ימנית והקים את פוקס. הבעיה מבחינת הז'ורנל היא היחסים הקרובים בין בעליו לבין הנשיא; לפי כמה דיווחים, השניים משוחחים כמעט מדי יום. כבר בשנת 2009 טען מבקר העיתונות המנוח, דייוויד קאר, כי יש סימנים לכך שמרדוק אינו מסתפק בסיקור פוליטיקה אלא רוצה להיות חלק ממנה. הוא גם הצביע על כך שב-2010, כאשר היה סגם העורך הראשי, דחף בייקר את העיתון לכיוון שמרני יותר ולביקורת שיטתית על ממשל אובמה.
מרטין פירס, שניהל את סיקור המדיה והשיווק בעיתון בשנים 2014-2011, זוכר שהופעלו עליו לחצים לסקר בחיוב את מרדוק ולהיות קשוח עם מתחריו. "בכל פעם שכתבנו משהו על ניוז קורפ [חברת-האם של מרדוק], הם עברו על זה בקפידה רבה. לגבי ניו-יורק טיימס, הם אמרו שאיננו מספיק קשוחים איתם", סיפר לגארדיאן.
במהלך הקמפיין פרסם הז'ורנל מספר כתבות לא מחמיאות על עסקיו של טראמפ, כמו פשיטות הרגל של כמה מבתי הקזינו שניהל והמאבקים המשפטיים שניהל עם קבלנים, אבל התחושה במסדרונותיו הייתה שקיים קו מערכתי להקל איתו. למשל: העיתון פרסם במהדורת האינטרנט שלו כתבה על עליית הימין הקיצוני, שצוטטה בידי הילרי קלינטון. אולם בייקר הורה להסיר אותה בנימוק שהיא יוצרת בצורה בלתי הוגנת קשר בין טראמפ לבין הלאומנים הלבנים.
הדלפות חוזרות ונשנות מחדר החדשות של הז'ורנל הבהירו, כי עורכים בכירים דרשו מעיתונאים "לרדת" מסיפורים שהיו ביקורתיים מדי כלפי טראמפ – קטנים ככל שיהיו. לאחרונה ננזף כתב במשרד העיתון בוושינגטון בידי אחד העורכים, משום שציוץ שלו בנוגע להשפעתו של טראמפ על שוק המניות נראה לאותו עורך חריף מדי.
מגיניו של בייקר אומרים שהוא נתון לביקורת בלתי הוגנת רק משום שהבוס שלו הוא מרדוק ומשום שנשיאותו של טראמפ שמה אותו תחת זכוכית מגדלת. מתנגדיו טוענים, שמשמעות גישתו כלפי הנשיא היא ששטיפת המוח תימשך. "גארי אומר 'פשוט תדווחו את העובדות', אבל יש הבדל בין עיתונאות לבין קצרנות", אומר עיתונאי לשעבר.
