מדהומיטה פאנדיי הייתה בת 22 בלבד כאשר ראיינה לראשונה אנסים בכלא טיהאר בניו דלהי. בשלוש השנים הבאות, היא ראיינה למעלה מ-100 כאלו לצורך עבודת הדוקטורט שלה בקרמינולוגיה באוניברסיטת אנגילה רסקין הבריטית, והיא חלקה את ממצאיה המרכזיים עם וושינגטון פוסט.
פאנדיי החלה את מחקרה כפילוט בשנת 2013, חודשים אחדים לאחר המקרה המתוקשר של אונס קבוצתי שהסתיים ברצח הקורבן – סטודנטית לרפואה שהותקפה בדרך הביתה. המקרה חולל סערה בהודו, בה דיווחו 34,651 נשים שנאנסו בשנת 2015 – השנה האחרונה לגביה יש נתונים. אלפי הודים יצאו לרחובות במחאה על המקרים הרבים של אונס ואלימות כלפי נשים. באותה שנה דורגה הודו כמקום הגרוע ביותר לנשים בקבוצת G20 – גרוע יותר אפילו מאשר בסעודיה, שם נשים חייבות לחיות בפיקוחו של גבר.
"כולם חשבו אותו הדבר: מדוע הגברים הללו עושים את מה שהם עושים? אנחנו חושבים עליהם כמפלצות, אנחנו חושבים שבני אדם לא יכולים לעשות כאלה דברים", אומרת פאנדיי. היא חשבה שצריך לבדוק מה מניע את האנסים, מה הנסיבות היוצרות אותם – והחליטה לשאול אותם.
מאז, בילתה פאנדיי שבועות רבים בכלא טיהאר בשיחות עם אנסים. רובם היו בעלי השכלה מועטה; רק בודדים מתוכם סיימו תיכון. רבים מהם היו דור שלישי ואפילו רביעי של מי שנשרו מהלימודים. "כאשר התחלתי את המחקר, הייתי משוכנעת שהם מפלצות. אבל כאשר אתה מדבר איתם, אתה מבין שהם לא אנשים יוצאי דופן; הם רגילים לגמרי. מה שהם עשו נובע מהחינוך שקיבלו ומצורת חשיבה".
נשים כבולות לתפקידים מסורתיים ברוב הבתים ההודיים, כולל ביותר משכילים שביניהם – מסבירה פאנדיי. נשים רבות אפילו אינן פונות לבעליהן בשמותיהם הפרטיים. הגברים מקבלים מושגים שגויים על גבריות, והנשים לומדות להיות כנועות. באנסים אין משהו פגום מהשורש; הם חלק מהחברה ההודית, לא חוצנים.
לדברי פאנדיי, היא שמעה מחלק מהאנסים דעות ששמעה אפילו בביתה. "אחרי שאתה שומע אותם, אתה בהלם: יש להם יכולת לגרום לך לרחם עליהם. אני לא אמורה להרגיש כך בתור אישה. כמעט שכחתי שהם הורשעו באונס נשים. רבים מהם אינם מבינים שמה שעשו הוא אונס. הם לא מבינים מה זה הסכמה מדעת [של אישה]. ואז אתה שואל את עצמך: האם אלו רק הגברים הללו, או שרוב הגברים הם כאלו?".
השמרנות שולטת בכיפה בחברה ההודית, מסביר וושינגטון פוסט. חינוך מיני אינו קיים ברוב בתי הספר, בנימוק שהוא "ישחית" את בני הנוער ויפגע בערכים המסורתיים. הורים אינם משתמשים במילים כמו "סקס" או "אונס" – ולפיכך אין פלא שאינם מצליחים לחנך את הדור הצעיר.
רבים מהאנסים נתנו תירוצים או הצדקות למעשיהם, ואחרים הכחישו שבכלל אנסו. רק שלושה או ארבעה – מבין 100, כזכור – הביעו חרטה. אחרים מצאו דרכים להצדיק את מעשיהם ואפילו להאשים את הקורבנות, מספרת פאנדיי. מקרה אחד במיוחד נחקק בזכרונה: זה של מרואיין 49 שאנס ילדה בת חמש. "אני מרגיש רע, הרסתי את חייה, היא כבר לא בתולה, איש לא ירצה להתחתן איתה. אני מוכן לקבל אותה; אתחתן איתה כאשר אשתחרר מהכלא", אמר. התשובה כל כך זעזעה את פאנדיי, עד שהיא חיפשה ומצאה את משפחתה של הילדה – והתברר לה שאינה יודעת אפילו שהאנס נכלא.
פאנדיי מקווה לפרסם את מחקרה בחודשים הקרובים, אבל אומרת שהוא נתקל בתגובות עוינות. "אנשים חושבים: הנה עוד פמיניסטית. הם חושבים שאישה שעורכת מחקר כזה, תציג בצורה מעוותת את הדעות של הגברים. איך אתה בכלל מתמודד עם דבר כזה?".
