"אני מרגיש את זה בעצמותי, אני כמעט יכול להרגיש את זה: הרפובליקה העצמאית של לונדון. זהו רעיון שהגיע זמנו" – כותב הנרי מאנס בפייננשל טיימס. הרקע, כמובן: הברקזיט. בלונדון היה רוב מוחץ נגד ההיפרדות מ
האיחוד האירופי, והעיר הקוסמופוליטית הזאת תשלם את המחיר הכבד ביותר כאשר הפרישה תתרחש בעוד שנתיים.
סקוטלנד רוצה עצמאות, קטלוניה רוצה עצמאות, אז למה לא לונדון? – שואל מאנס. היא שולטת בבריטניה בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה בצורה שמעטות דומות לה; היא מולדתם של הדמוקרטיה המודרנית וצ'רלי צ'פלין. אוכלוסייתה גדולה בשני שלישים מזו של סקוטלנד; כלכלתה גדולה בשני שלישים מזו של קטלוניה. בהכנסה לנפש, לונדון היא האזור העשיר ביותר באירופה. ולמרות זאת, היא נגררת בעל כורחה אל מחוץ לאיחוד האירופי. היא נשלטת בידי ממשלה שמרנית בה לא בחרה. המותג של ליברליזם יצא מהמשחק. האם לא הגיע הזמן שהלונדונים יבהירו שזה הכדור שלהם ושהם לוקחים אותו הביתה?
הסוציולוג בנדקיט אנדרסון תיאר מדינות כ"קהילות מדומינות". הלונדונים הם עם המאוחד בתסכולו מהרכבת התחתית ובתחושת עליונות עירונית. למאנס יש גם פתרונות במישור המעשי: לונדון עצמאית תישאר באיחוד האירופי, תוך שותפות מיוחדת וקרובה עם יתר חלקי בריטניה. הדגל שלה יהיה מפת הרכבת התחתית. הגבול שלה יהיה הכביש המהיר M25. היא תהיה כמו ילדת אהבה של ונציה בימי הביניים והונג-קונג המודרנית. נכון, יהיה למהלך הזה מחיר כלכלי, אבל גם יתרונות. מחירי הדיור יצנחו, תוכלו להשיג מקום ישיבה בקו האוטובוס 113 וכרטיס למגרש המרכזי בווימבלדון.
הדומיננטיות של לונדון היא ברכה חלקית מבחינת תושביה, טוען מאנס. רחובותיהם נסתמו בידי משרדי הממשלה, המלוכה וה-BBC. מוטב למסור את ווסטמינסטר, ארמון בקינגהאם וכיכר אוקספורד לידי התיירים, שממילא כבר במידה רבה השתלטו עליהם. הינתקות של לונדון תמריץ מחדש את יתר חלקי בריטניה. הלונדונים יפסידו את חלקם בזכייתה של אנגליה בגביע העולמי בכדורגל – אבל זה הרי ממילא לא יקרה.
מי יזכה להתגורר ברפובליקת לונדון? מאנס מציע לנהוג בנדיבות: כל מי שבידיו כרטיס "אויסטר" (הרב-קו הלונדוני) יוכל להישאר. ומה יקרה אם מישהו יאבד את הכרטיס? זו תהיה הבעיה של "המשרד ליציאה מבריטניה". בעיה אחרת: ההימנון. לא ניתן לקחת משהו משל "החיפושית"; הם הרי מליברפול. טוב, גם את זה יצטרך לפתור "משרד היציאה".
חוסר הוודאות בנושאים אלו עלול לפגוע בקמפיין ליציאה מבריטניה, ולכן צריך שמישהו יעמוד בחזיתו. מישהו בעל דעות גמישות, מישהו שמכיר את לונדון, אבל שגם יודע מה זה לפרוש. האדם המתאים: בוריס ג'ונסון, לשעבר ראש עיריית לונדון ומי שהוביל את קמפיין הברקזיט. מאנס מבקש מג'ונסון להתקשר אליו, ובדרך גם למחוק כל מאמר שכתב בעבר נגד עצמאות ללונדון.
ובכל זאת, משהו לא מסתדר: היכן זה יסתיים? מי יוכל למנוע בדלנות דומה בערים אחרות? הקנוניה תירקם בידי הספרים של לונדון, ואיש לא יבחין בכך עד שיהיה מאוחר מדי. חוץ מזה, כמה משחקי דרבי בין ארסנל לצ'לסי אפשר לסבול בעונה אחת? עצמאות היא גם מחסלת-זמן; הלונדונים אוהבים לחשוב על עצמם כקוסמופוליטים, אבל הזהות האמיתית שלהם היא להיראות עסוקים. "אני לא בטוח שיש לנו זמן למהפכה", מסיים מאנס. "יש לנו חלום, אבל לוח הזמנים שלנו מלא".
