לא צריך להיות היסטוריון של התקשורת כדי לדעת, שאנו חיים בעידן של התקפות על העיתונות, תעמולה מבית וניסיון לשלוט על הוויכוח הפוליטי בארה"ב. ממשל טראמפ מבקש לפגוע ביוקרתה של התקשורת, מאיים לשלול רשיונות של גופי שידור וקורא לפטר עיתונאים שמביעים את דעתם. היכן בכל הסיפור הזה נמצא התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הדיבור? – שואל בניו-יורק טיימס פרופ' טים וו מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה.
התיקון הראשון נועד להתמודד עם בעיות שונות לחלוטין בעידן שונה לחלוטין. עשרות שנים התעלמו ממנו, והוא קם לתחייה רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת, תודות לשופטים כמו לירנד האנד, לואיס ברנדייס ואוליבר וונדל הולמס. בתי המשפט וארגונים אזרחיים השתמשו בתיקון הראשון כדי להגן על דוברים מפני רדיפות ממשלתיות וצנזורה.
במאה ה-21 הצנזורה עובדת לגמרי אחרת. הצנזורים המשוכללים ביותר בעולם – ממשלות רוסיה וסין – השקיעו עשור שלם בפיתוח כלים וטכניקות חלוציים שמתאימים טוב יותר לעידן האינטרנט. לרוע המזל, טוען וו, הכלים הללו הגיעו גם לארה"ב עם תוצאות הרות אסון לדמוקרטיה שלה.
ממשלת רוסיה הייתה מן הראשונים להבין שהביטוי עצמו יכול לשמש ככלי לדיכוי ושליטה. צבא הטרולים שלה מפיץ ידיעות פרו-ממשלתיות וסיפורים כוזבים, ומתאם התקפות מרושעות על מתנגדיו של
ולדימיר פוטין. סין פועלת אחרת: התבטאויות אנטי-ממשלתיות נשטפות תחת זרם אדיר של ידיעות פרו-ממשלתיות. שתי המדינות מפעילות את האמצעים שלהן כמו כלי נשק לכל דבר, במטרה לזרוע מבוכה, לסחוט, לגרום לדמורליזציה ולהביא לשיתוק.
גם בארה"ב נעשה שימוש באמצעים דומים, במיוחד בידי הבית הלבן – מאשים וו. הממשל עובר דרך קבע את הגבול בין עובדות לבין תעמולה; במקום לפעול, הוא דורש שאחרים יענישו את מתנגדיו. וכדי להוסיף לבלגן – ברור שרוסיה ואולי גם אחרים רוצים להשפיע על המערכת הפוליטית האמריקנית, בין היתר דרך טוויטר ופייסבוק.
וו טוען, כי קודם כל יש להכיר בכך שהזירה הפוליטית האמריקנית מצויה תחת מתקפה, ושקיים צורך חיוני בעיצוב מחדש של התיקון הראשון. החוק ורשויות האכיפה צריכים לעשות יותר כדי להגן על עיתונאים ואחרים המתבטאים בפומבי מפני איומים והטרדות; בית המשפט העליון כבר הבהיר, שאיומים אינם חלק מ
חופש הביטוי. מדינה בה הבעת דעה מובילה לאיום ברצח, אינה מדינה חופשית באמת.
שנית, מעט מדי נעשה כדי להגן על הפוליטיקה האמריקנית מפני התקפות זרות. למדיה החברתית יש השפעה עצומה על הבחירות, אך בניגוד לרשתות הטלוויזיה – אין עליה שום פיקוח ממשלתי. לכל הפחות, סבור וו, יש לאסור על הרשתות החברתיות לקבל תשלום תמורת פרסומים פוליטיים של ממשלות זרות או נציגיהן. יש גם צורך בחקיקה תקיפה יותר נגד שימוש ברובוטים לצורכי תעמולה.
לבסוף, יש להטיל על הבית הלבן את האחריות כאשר הוא מנסה להשתמש בארגונים פרטיים כדי לפגוע בתיקון הראשון – כמו קריאתו של הנשיא
דונלד טראמפ לקבוצות הפוטבול לפטר שחקנים הכורעים בזמן השמעת ההמנון. יש תקדימים המאפשרים להגיש תביעות נגד התנהלות כזו, מציין וו.
יש מי שעשויים לטעון, שהתוהו ובוהו הנוכחי הוא מה שהתיקון הראשון התכוון להשיג. וו אינו מסכים: מסורת הביטוי החופשי אינה כוללת הטרדות ואיומים, לגיטימציה לתעמולה של מדינות זרות או הגנה חוקתית לרובוטים אינטרנטיים. ויכוח חופשי הוא דבר אחד; השחתת הוויכוח עצמו היא דבר אחר לגמרי. האיומים על הדמוקרטיה האמריקנית מחייבים אמצעים הרבה יותר תקיפים.
