מגיפת הכולרה איננה הבעיה הגדולה ביותר בעיר מארב, אמר מנהל בית החולים המקומי. לדבריו, המחלה היא רק הגורם השלישי בסיבות המוות בעיר, כאשר רוב מקרי המוות נגרמים ממוקשים. העיר המדברית שוכנת 172 ק"מ מזרחית לבית תימן, צנעא. במשך מספר חודשים היא הייתה חלק מהחזית במלחמת האזרחים הקשה במדינה. בשנת 2015, המורדים החות'ים הניחו עשרות אלפי מוקשים באזור. היום קו החזית נמצא עד 100 קילומטר מהעיר, אך המוקשים עדיין שם – מדווח השבועון הגרמני דר-שפיגל.
במחלקה האורתופדית ניתן לראות אנשים עם רגליים מרוסקות שמחוזקות באמצעות ברגים ולוחות. אנשים אלו עוד נחשבים ברי מזל. אחרים איבדו רגל או את שתי הרגליים. רבים מהם חיילים, אך יש ביניהם גם אזרחים מהשורה. לפי אחד הרופאים, רק חלק קטן מהאנשים שורדים את הדרך לבית החולים לאחר שנפצעו, דרך שיכולה לקחת כמה שעות. ערימת רגליים וכפות רגליים תותבות מאוכסנות בבית החולים. זהו מקור גאווה למנהל בית החולים, שמאמין שלתותבות יש עתיד בעיר.
בית החולים הוא מקום של קיצוניות, מעבר ממצב רוח של אימה לתקווה – כותב כריסטוף רויטר. בית החולים משקף את המצב בחלק זה בתימן. עצם העובדה שבית החולים בכלל קיים, שיש בו רופאים, חשמל מים נקיים ברמה סבירה שמונעים בין היתר התפרצות של כולרה, נובעים מהעובדה שהעיר חילצה עצמה מציפורני אל-קאעידה והפכה לאחת המשגשגות בתימן. מאזור נידח - לאזור שמושך אליו חברות, פליטים ובנקים מרחבי תימן.
קיצור תולדות המלחמה במשך שני עשורים היו העיר, שבתחילה היו בה 40,000 תושבים, והמחוז כולו, מקום מפלט עבור פעילי אל-קאעידה. המחוז נשלט על-ידי שבטים שפוצצו צינורות ועמודי חשמל כדי להרוויח כסף. האזור נודע בעיקר כזה שבו ארה"ב ביצעה התקפות מזל"טים נגד פעילי אל-קאעידה, מוכחים או חשודים.
דווקא נפילתה של תימן הביאה לעלייתה של מארב. בשנת 2011 מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות במסגרת האביב הערבי. עד סוף השנה התפטר הנשיא עלי עבדאללה סאלח אחרי למעלה מ-30 שנה בשלטון. מי שירש אותו היה סגנו, עבד רבו מנסור האדי. הבחירות היו בעיקר סמליות, כאשר האדי היה המועמד היחיד, והתקווה הייתה שהוא יבטיח יציבות בתקופת המעבר.
במשך שנים נרשמו התנגשויות בין הצבא לבין הכוחות החות'ים, במקביל לעימותים מול הבדלנים בדרום תימן שביקשו את עצמאותם בחזרה. האדי ביקש להיעזר בחות'ים נגד הבדלנים בדרום, אך הוא לא לקח בחשבון את פעולותיו של סאלח. למרות שהנשיא לשעבר הורה במשך השנים על פעולות נגד החות'ים, הוא הצטרף אליהם במטרה לחזור לשלטון. אליו הצטרפו יחידות העילית של הצבא שעדיין שמרו לו אמונים.
בקיץ 2014 האדי היה תחת לחץ של קרן המטבע הבינלאומית, והוא הורה על קיצוץ סובסידיות הדלק. מחאות החות'ים הביאו להתנגשות מול כוחות הביטחון. בינואר 2015 החות'ים כבשו את צנעא. האדי נמלט וקואליציה בראשות סעודיה החלה במבצע נגד החות'ים. אירן התערבה וסייעה לחות'ים בהעברת טילים ומוקשים. שנתיים וחצי חלפו מאז, והמצב לא קרוב לפתרון. במקום זאת, תימן נמצאת כעת באסון ההומניטרי הגדול בעולם. עכשיו סעודיה חוסמת את ייבוא המזון, דבר ששם 27 מיליון מתושבי תימן בסכנת רעב. המצב החמיר לאחר שרוב הנמלים ושדות התעופה במדינה נסגרו.
צנעא וערים מרכזיות אחרות שנשלטות על-ידי החות'ים, הופצצו ללא הרף על-ידי כוחות סעודים. ערים אחרות נמצאות בקו החזית, וישנן ערים שרק לאחרונה שוחררו מידי אל-קאעידה. העיר עדן שוחררה מנוכחות החות'ים, אך כעת כוחות הקואליציה נלחמים בה זה נגד זה.
הקרדיט מגיע למושל המחוז וישנה מארב. חורבות המקדש בעיר, על העמודים המפוארים שלו, מזכירים שלפני 3,000 שנה מארב הייתה עיר הבירה של ממלכת סבא (ממלכה שמזוהה לרוב עם שבא), בשל מיקומה האסטרטגי. השיירות שעברו באזור נעלמו ממזמן, אך במקומן חברת הנפט הממשלתית מייצרת 1,900 טון של גז טבעי, סולר ונפט מדי יום.
לאחר סיום המלחמה בין החות'ים לבין תומכיו של האדי בסוף 2015, החל אפקט דומינו חיובי. 2 מיליון פליטים הגיעו לאזור מארב. רבים מהם היו עניים, אך הגיעו גם יזמים, רופאים, עורכי דין, עיתונאים ואמנים. כולם נמלטו מהמעצרים השרירותיים של החות'ים, המלחמה, אל-קאעידה והשחיתות שמשכו את תימן לעבר אסון.
מעבר לכך, אנשים עשירים שעזבו את העיר החלו לחזור. אותם אנשים השקיעו בעיר, כאשר זרם הפליטים הביא לעליית מחירי הנדל"ן. הוקמו עסקים חדשים, וכולם היו זקוקים לפועלים. גם אם המלחמה תיגמר, מעריך אחד המשקיעים בעיר, הפליטים לא יחזרו לבתיהם בגלל שהשחיתות לא תשתנה בעוד העיר מארב נמצאת בעלייה.
לדברי רויטר, מי שזכאי לכל הקרדיט על ההצלחה הוא מושל המחוז, סולטן אל-אראדה, המושל בו משנת 2012. הוא אחד ממנהיגי השבטים החשובים באזור. משפחתו התמודדה עם האתגר בעזרת המוניטין שלה. לצידו נמצאים ראשי שבטים אחרים, שלא רוצים להיכנע למרות החות'ים, או להיות מופצצים על-ידי ארה"ב במסגרת רדיפתה אחרי פעילי אל-קאעידה. השבטים תמיד היו עמוד השדרה באזורי הספר בתימן. תפקידם פחות נראה לעין בתקופת שלום, אך תמיכתם חיונית לכל ממשלה.
אראדה נוהג בזהירות ונוקט מהלכים אסטרטגיים. הוא פעל להביא עיתונאים זרים לתימן, והוא זה שפעל למשיכת מרצים מרחבי תימן. באוניברסיטה המקומית עלה מספר הסטודנטים מ-1,200 ל-5,000 מחציתם נשים. הרשויות המקומיות מעודדות את המשפחות לשלוח את בנותיהן ללמוד, והקימו שירות אוטובוסים מיוחד עבורן. בעוד שרוב הסטודנטים להנדסה הם גברים, בתחום הוראת המדעים ניתן לראות רוב של נשים לבושות רעלה. נשים עדיין לובשות ניקאב, רעלה מסורתית שמכסה את כל הגוף למעט פתח צר לעיניים, אך בשיחות עימן ניתן לגלות את השינויים שהחברה עוברת.
בתימן הכל עניין של איזון, אומר אראדה, ולכן כל כך קשה לנהל משא-ומתן עם החות'ים. לדבריו, ההפיכה של החות'ים איננה מיועדת רק לתפוס את מושכות השלטון, אלא לשנות את זהותה של תימן. המאבק לגירוש אל-קאעידה מהאזור מעיד על הקושי לקיים איזון זה. מי שבעבר פנה לאל-קאעידה בשל הקצנה או צורך בהכנסה, יכול למצוא כעת אפשרויות אחרות. כך למשל, אזרח מקומי שבעבר היה טכנאי של אל-קאעידה, עובד כעת עבור הממשלה. לפי אראדה, מה שהכי עוזר במאבק נגד אל-קאעידה, הוא העובדה שהמשפחות של אותם פעילים דחו אותם.
כולם לועסים קאת לצד זאת, נמשכת פעילות המזל"טים של ארה"ב נגד פעילי אל-קאעידה. בהתקפות אלו נהרגים גם אזרחים, ואראדה מקווה שארה"ב תתן הזדמנות לעצור אנשים לפני שהיא מתחילה לתקוף. אחיו של אראדה, חאלד, נמצא בעצמו ברשימה של פעילי אל-קאעידה בתור תומך פיננסי ומפקד. לדברי המושל, מדובר בשקר של נשיא תימן לשעבר סאלח כדי לערער אותו. בתגובה פנייתו לשגריר ארה"ב בסעודיה להוציא את אחיו מרשימת פעילי אל-קאעידה, אמר לו השגריר לשכור עורך דין.
תושבי האזור מתלוננים כל הזמן על ההתערבות הזרה בענייניהם, בעיקר ההתערבות של אירן, אך גם ארה"ב והמערב בכלל. החות'ים גם מתלוננים על מעורבות זרה, אבל של סעודיה. גם האליטות בתימן תרמו להרס המדינה, ובכך סללו את הדרך להתערבות הזרה.
רויטר מספר, כי את אדישותם של אזרחי תימן כלפי המשבר ההומניטרי בארצם, ניתן לראות כל בוקר בשעה תשע, כאשר משאיות מביאות משלוח טרי של צמח הקאת, מה שמוכר בישראל בתור גת. הצמח גדל רק באזורים בתימן שכעת שולטים בו החות'ים, ונהגי המשאיות צריכים לנהוג בזהירות כאשר הם מביאים את הצמח. תימן מתפרקת, הרעב והכולרה במגמת עלייה, אבל האזרחים לא מוותרים על המנהג של לעיסת הקאת. הקאת גדל באזורים שבעבר גידלו בו מזון. למרות המחסור במים, הקאת מועבד וגדל, ולמעשה יותר רווחי לגדל קאת מאשר חיטה. כוח הקנייה נחלש, אך אנשים ממשיכים לקנות קאת, כולל מפקדים בכירים משני צדי המתרס.
בסופו של דבר, ככל שתימן תדרדר, מארב תשגשג. שלום פתאומי יכול להחזיר את העיר לשולי התודעה, אך לא סביר שזה יקרה. תימן היא שדה קרב עבור במאבק בין סעודיה ואירן. איש לא מעוניין להציל אותה, ואפילו הכוחות הזרים שפועלים בה רוצים חלק ממנה. איש אינו מדבר על סיום הלחימה. אפילו האיש שיושב מחוץ למחלקה האורתופדית וממלמל שהמלחמה נגמרה, מודה שהמלחמה נגמרה עבורו. הוא איבד את גפיו הימניות, ופשוט מחכה שיתאמו לו תותבות.
