מה מייחד גאונים? זה לא רק שהם מאוד-חכמים; יש אנשים חכמים מאוד שלא משיגים הרבה. הגאונות אינה רק עניין של אינטליגנציה, אלא גם של יצירתיות – היכולת להתאים את הדמיון כמעט לכל מצב. זו דעתו של וולטר איזקסון, שהיה מנכ"ל CNN והעורך של השבועון טיים (בו גם מתפרסם המאמר הנוכחי) ואשר כתב ביוגרפיות של כמה גאונים: בנג'מין פרנקלין, אלברט אינשטיין, ליאונרדו דה-וינצ'י,
הנרי קיסינג'ר וסטיב ג'ובס.
קחו לדוגמה את פרנקלין, מציע איזקסון. כמעט ללא חינוך פורמלי, הוא הפך את עצמו לממציא הכי טוב, הדיפלומט הכי טוב, המדען הכי טוב, הסופר הכי טוב והאסטרטג העסקי הכי טוב של תקופתו. אינשטיין הלך במסלול דומה: הוא התחיל לדבר באיחור וקרוביו חשבו שהוא אידיוט, הוא מרד במשמעת ואחד ממוריו קבע שלא ייצא ממנו דבר. אבל המרדנות שלו הובילה את אינשטיין לפקפק בדעות המדעיות המקובלות, והאיחור בדיבור אפשר לו לבחון בסקרנות תופעות שכל אחד אחר מקבל כמובנות מאליהן. התוצאה הייתה מהפכה גמורה בהבנתנו את עולם הפיזיקה.
נעבור לג'ובס. הוא האמין שיש חשיבות ליופי ושצריך לחבר בין האמנות, מדעי הטבע ומדעי החברה. לאחר שנשר מהקולג', ג'ובס למד קליגרפיה ומחול לפני שיצא לחפש הארה רוחנית בהודו. כל אלו הובילו לכך, שכל מוצר שיצא מתחת ידיו – מהמקינטוש ועד לאייפון – ניחן ביופי כמעט רוחני, בניגוד למוצרים של המתחרים.
העיסוק באישים אלו הוביל את איזקסון, הוא מעיד, לדה-וינצ'י – הגאון היצירתי ביותר בתולדות האנושות. הוא יכול היה לחשוב כאמן וכמדען בעת ובעונה אחת, מה שנתן לו את היכולת הנדירה לתת ביטוי ויזואלי לתפיסות תיאורטיות. את היכולת הזאת הוא תרם למתימטיקה ולגאומטריה, לגאוגרפיה ולאנטומיה, ומעל הכל – לכמה מיצירות האמנות הגדולות ביותר בהיסטוריה. כמו פרנקלין מאות שנים אחריו, דה-וינצ'י היה במידה רבה אוטודידקט. וכמו אינשטיין, הייתה לו בעיה עם קבלת מרות – וגם הוא אתגר את החשיבה המקובלת, תוך התעלמות מהדוגמות של ימי הביניים ששלטו בכיפה באלף השנים שקדמו לו.
דה-וינצ'י אימץ דרך חסרת תקדים לפתרון בעיות: ניסוי וניסיון. בכך הוא הקדים ביותר ממאה שנה את מניחי היסודות למדע המודרני,
פרנסיס בייקון וגלילאו גליליי. זה מה שייחד אותו מעמיתיו החכמים ביותר, מצטט איזקסון את הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר: "כישרון פוגע במטרה שאיש אינו יכול לפגוע בה; גאונות פוגעת במטרה שאיש אינו יכול לראות אותה".
נקודת דמיון נוספת בין דה-וינצ'י לבין אינשטיין: הסקרנות. דה-וינצ'י הותיר אחריו אלפי עמודים מלאים בשאלות. הוא רצה לדעת מה גורם לפיהוק, איך הולכים בפלנדרס, מה גורם לאבי העורקים להיסגר, כיצד האור נקלט בעין ומהי משמעות הפרספקטיבה בציור. רוב סקרנותו הופנתה לנושאים שרובנו כלל אינם שמים לב אליהם: מדוע השמים כחולים? דה-וינצ'י כתב עמודים על גבי עמודים בניתוח התשובה. אינשטיין פעל באותה צורה כאשר פיצח את הנוסחא המתימטית של השתברות ספקטרום האור.
דה-וינצ'י מעולם לא הפסיק את תצפיותיו. הוא בחן כיצד הבעות פנים משקפות רגשות. הוא יכול היה לראות איזו ציפור מניעה את כנפיה מהר יותר מאשר חברותיה. כאשר יצק מים לקערה, הוא הסתכל על המערבולת שנוצרה. כמו פרנקלין, אשר בעקבות הפלגתו כנער לאנגליה גילה את זרם הגולף, דה-וינצ'י לא יכול היה להימנע מלחקור את משבי הרוח כאשר יצא לרכיבה. התצפיות הללו הובילו אותו ליצור כמה מיצירות האמנות המבריקות ביותר שלו.
יש אנשים בעלי גאונות בתחום מסוים, כמו לאונהרד אולר במתימטיקה או וולפגנג אמדאוס מוצרט במוזיקה. אבל בעיניו של איזקסון, הגאונים המעניינים ביותר הם אלו שרואים דפוסים בכל יופיו של הטבע. הגאונות של דה-וינצ'י חצתה תחומים. הוא ניתח גופות כדי ליצור את החיוך הידוע ביותר בעולם. הוא שרטט עצמות כדי לצייר את סבלו של סנט ג'רום. הוא חקר את המתימטיקה של האופטיקה ואת ממצאיו הביא לידי ביטוי בציור "הסעודה האחרונה". דה-וינצ'י היה גאון לא רק משום שהיה חכם, אלא משום שהוא היה תמציתה של הדעת האוניברסלית, האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה.
