שום מס אינו פופולרי, אך מס העיזבון נתפס בעיני הבריטים והאמריקנים כבלתי הוגן לחלוטין. ההתנגדות לו חוצה גבולות: מחקרים מגלים שהעניים מתנגדים לו עוד יותר מאשר העשירים. בארה"ב גם יש לו כינוי בוטה במיוחד: "מס המוות". ובכל זאת, השבועון אקונומיסט טוען שיש להטיל אותו.
פוליטיקאים מזהים פעולה מושכת קולות כאשר הם רואים אותה. הסיכוי שיוטל מס על עזבונו של אמריקני נמוך כיום ב-95% מאשר בשנות ה-60, ורפורמת המס של הנשיא
דונלד טראמפ – שאושרה בבית הנבחרים ועומדת להצבעה בסנאט – מדברת על ביטולו המוחלט ב-2025. המצב בבריטניה דומה: רק 5% מהעזבונות ממוסים כיום, לעומת למעלה ממחציתם לפני מלחמת העולם השנייה. כך גם ברוב המדינות המפותחות האחרות, שהכנסותיהן ממיסי עיזבון צנחו בצורה חדשה בחמשת העשורים האחרונים [בישראל הוא בוטל לחלוטין].
אלא שלדעת אקונומיסט יש לעצור מגמה זו ולדון בהתנגשות בין שני ערכים ליברליים: זכותו של הפרט לעשות ברכושו כרצונו, והימנעות מיצירת אליטה עשירה וחברה בלתי הוגנת. יש הטוענים, כי מס העיזבון הוא למעשה עונש, שכן למתים שוב אין זכויות והם אינם נהנים מפירות מיסיהם. לא נכון, טוען השבועון: הרי העיזבון עובר לידיהם של החיים.
הטיעון מן העבר השני הוא, שמס עיזבון מעודד הוגנות ושוויון. הרי היורשים לא עשו דבר שמצדיק שיקבלו כסף ורכוש בצורה כזאת, והעובדה שהם מקבלים אותם כך סתם – מרחיבה את הפערים החברתיים. קחו לדוגמה את צרפת: חלקן של ירושות בתמ"ג עלה פי שלושה מאז שנות ה-50. באירופה כולה, חצי מן המיליארדרים ירשו את הונם ומספרם של אלו נמצא בעלייה.
עם זאת, כיום לא ברור עד כמה משמעותי תפקידו של העיזבון בביצור מעמדה של האליטה העשירה. בבריטניה אנשים אינם מאבדים את הוריהם לפני גיל 50, מה שאומר שהם חייבים להעביר את רוב שנותיהם בעבודה משלהם. העברת העושר מתבצעת הרבה לפני המוות: בארצות העשירות נוהגים בני האליטות להתחתן אלו באלו, והם נהנים מיתרונות בכל תחומי החיים בלי קשר לירושות העתידיות. במילים אחרות: לא בטוח שהעזבונות הם אלו שיוצרים את הפערים.
אפילו אם יוכח שמס העיזבון מפחית את חוסר השוויון, ממשיך אקונומיסט, הרי שהעושר יכול לקנות גם עורך דין טוב לענייני מיסוי. מדינות שהטילו מס עיזבון גילו, שהנישומים מצליחים לעקוף אותו – בעיקר באמצעות הקמת נאמנויות, שיכולות להתקיים לדורות.
הטיעונים הללו מובילים אחדים – כמו טראמפ – לטענה שיש לבטל לחלוטין את מס העיזבון. הם גם מזכירים, כי מדובר בנכסים שנצברו כתוצאה מעבודה שעליה כבר שולמו מיסים. עוד הם אומרים, כי המס עצמו עלול להיות הרסני, שכן הוא יביא משפחות למכור את נכסיהן – החל בחוות וכלה בחברות – ואולי אפילו יחייב למכור בתים כדי לממן אותו.
כאמור, אקונומיסט חושב אחרת. כל מס הוא התערבות של המדינה בקניין הפרטי. אם מיסוי כפול היה טענה תקפה, היה צורך לבטל את המע"מ משום שהוא משולם מתוך כספים שכבר נגבה מהם מס הכנסה. כדי למנוע את הצורך במימוש נכסים כדי לשלם את המס, ניתן לקבוע שהתשלום יהיה הדרגתי וייפרס לאורך כמה שנים.
דווקא מי שבאופן כללי מתנגד למיסים, צריך להתנגד למס העיזבון פחות מאשר למיסים אחרים – טוען השבועון. בניגוד למס הכנסה, הוא לא פוגע ברצון לעבוד. בניגוד למס רווחי הון, הוא לא פוגע ברצון להשקיע ולחסוך. בניגוד למיסים על צריכה, הוא פרוגרסיבי. אם מס עיזבון יוכל לשמש לקיצוץ במיסים אחרים, המערכת כולה תהיה יותר יעילה.
הדרך הנכונה היא למצוא את שביל הזהב בין שני הקצוות. השיעור המדויק צריך להיות שונה ממדינה למדינה, אך אקונומיסט מציע שלושה כללי יסוד משותפים. הראשון: מי שצריך לשלם הם היורשים העשירים, ולכן יש לקבוע רף גבוה למדי של החיוב בו. השני: המס צריך להיות פשוט, עם שיעור אחיד שיהיה מספיק גבוה כדי להכניס סכומים משמעותיים אבל לא גבוה עד כדי עידוד התחמקות ממנו. השלישי: להשתמש בהכנסות כדי להוריד מיסים אחרים ובכך להקל את הנטל מעל רוב הנישומים.
אקונומיסט מסיים: "קשה לנהל דיון הגיוני כאשר מס העיזבון נתקל בכזו תגובה רגשית, אבל הסחף בו עבר כמעט ללא דיון כלשהו. מערכת מיסוי הוגנת ויעילה צריכה לכלול מס עיזבון, לא ביטול שלו".
