קייט סמית'סון בת ה-27 נאנסה בידי נהג מונית בניו-יורק באפריל 2015, פחות מחודש אחרי שעברה לעיר הגדולה. היא הצליחה להימלט כאשר המונית האטה באור אדום ומיהרה לבית החולים של ברוקלין לקבל טיפול רפואי. האחיות נתנו לה את גלולת הבוקר שאחרי כדי למנוע הריון וזריקה נגד מחלות מין. כעבור חודש קיבלה סמי'תסון שני חשבונות בסכום כולל של 757 דולר.
"נכנסתי לפאניקה", אמרה סמית'סון לשבועון ניוזוויק. "גם ככה הרגשתי שבורה ומתוחה מבחינה רגשית, ולא יכולתי אפילו לחשוב כיצד אשלם את החשבונות הללו". את כל החסכונות שלה היא הוציאה על המעבר לניו-יורק. במשך חודשיים ניסתה סמית'סון להבין מבית החולים מדוע עליה לשלם תמורת בדיקת האונס, עד שעובדת סוציאלית גילתה לה שהחוק במדינת ניו-יורק אוסר לגבות תשלום מקורבנות אונס. סמית'סון התלוננה בפני מחלקת הבריאות המדינתית, אבל החשבונות הבלתי-חוקיים המשיכו להגיע.
בעוד מחלקת הבריאות ובית החולים מתעלמים מפניותיה של סמית'סון, ארגון המסייע לקורבנות הצליח להגיע אל משרד התובע הכללי של המדינה. חקירה העלתה, כי אותו בית חולים בברוקלין הוציא דרישות תשלום בלתי חוקיות ל-85 מבין 86 קורבנות האונס שטופלו בו בשנתיים הקודמות. שבעה מקרים אפילו הועברו לטיפולן של חברות גבייה. החיוב הממוצע עמד על 900 דולר.
התובע הכללי של ניו-יורק, אריק שניידרמן, אמר בשבוע שעבר שמדובר בחלק מ"מערכת גדולה יותר של אפליה ובביטוי לתרבות של עליונות גברית במערכת הבריאות שלנו ובמדינה בכלל". מומחים אומרים שהחשבונות הבלתי חוקיים הללו הם בעיה בקנה מידה ארצי, מדגיש ניוזוויק. מחקר שפורסם בחודש מאי גילה, כי 1,355 קורבנות אונס שילמו בממוצע 948 דולר תמורת הטיפול בהן, וחברות הביטוח שלהן שילמו עוד יותר. כעת נשמעת הקריאה לחוקק חוק פדראלי, שיאסור גביית תשלום כלשהו מקורבנות אונס.
סמית'סון קיבלה באנחת רווחה את ההודעה על החקירה וממצאיה. "רציתי שייעשה משהו ושלא אשאר פגועה", אמרה. לדבריה, עד לפני שבועיים היא התייאשה מן האפשרות שמישהו מבית החולים או ממדינת ניו-יורק יתנצל בפניה, או יבדוק את מצבן של קורבנות כמותה. כעת יש לה "הרגשה ממש טובה: לא הייתי משוגעת, הייתה לי סיבה לדחוף את זה".
במדינת ניו-יורק קיים מאז שנת 2005 חוק הקובע שהטיפול בקורבנות של עבירות מין ימומן בידי המדינה או חברות הביטוח, ואוסר במפורש לגבות תשלום מהקורבנות. במקרה של סמית'סון, עובדי בית החולים נתנו לה את הטפסים שהיו אמורים לשלוח לשלטונות המדינה. לאחר מכן היא קיבלה במשך שנה שלמה מכתבים ושיחות טלפונים שדרשו ממנה תשלום, ואגב כך החיו את זכרונות האונס. "זה היה עינוי", היא נזכרת. "התייחסו אלי כמו אל סמרטוט, כמו אל אשפה, כמו אל היצור הכי קטן", אומרת סמית'סון על ההתעלמות מפניותיה. "זה גורם לך לשנוא את העולם, זה גורם לך לשנוא את הקול של עצמך".
אבל סמית'סון המשיכה להתקשר ולהגיע פיזית לבית החולים בברוקלין, לארגון Safe Horizons המסייע לקורבנות ולמחלקת הבריאות של המדינה. העובדה שהאנס לא נתפס, הביאה אותה לראות במאבקה נגד החשבונות את הסיכוי האחרון שלה להצליח במשהו בעקבות האונס. לבסוף, פנתה העובדת הסוציאלית של Safe Horizons
לאיגוד הניו-יורקי נגד תקיפות מיניות, שהעביר את המידע לתובע הכללי.
החקירה הביאה לא רק לממצאים נגד בית החולים בברוקלין, אלא גם לדרישה מעשרה בתי חולים אחרים במדינה לדווח לתובע הכללי על הנהלים ולוודא שאינם גובים תשלום מקורבנות של עבירות מין. החוויה הנוראה שעברה של סמית'סון כמובן לא תימחה לעולם, אבל כעת – היא אומרת – יש לה לכל הפחות תחושת סיפוק מכך שתמנע מקורבנות עתידיים לכל הפחות את ההתמודדות עם דרישות כספיות.
