- ויל פיצגיבון היה חבר בצוות העיתונאים של קונסורציום העיתונאים החוקרים הבינלאומי (ICIJ) אשר עסק ב"מסמכי פרדייז" – רשימת לקוחות משרד עורכי הדין אפלבי מברמודה, אשר השתמשו/משתמשים במקלטי מס. השבוע הוא תיאר את חוויותיו, ועיקרי הדברים מובאים כאן בגוף ראשון כפי שפורסמו במקור.
כמה ימים לאחר שנפרדתי לשלום מהחופים והקוקטיילים של ברמודה, נברתי ליד שולחני האפור בוושינגטון במסמכי התאגדות ובדיווחים בנקאיים כאשר הטלפון צלצל. על הקו הייתה מחלקת ההגירה של ברמודה. הסוכן שהתקשר אמר, ש"מישהו" מסר למחלקה את כרטיס הביקור שלי. מה הייתה מטרת הביקור שלי בברמודה? מה עשיתי שם? – שאל, פחות או יותר ללא כל הקשר. עניתי: קצת שחייה, קצת תיירות, קצת... מחקר. ואז השיחה הסתיימה. החלטתי שזה נשמע כמו אזהרה.
שיחת הטלפון הזאת הייתה אחד הרגעים היותר מוזרים בחקירת מסמכי פרדייז – סודות מקלטי המס של פוליטיקאים, טייקונים וכמה מהחברות הרווחיות ביותר בעולם. חשבתי שהבנת אפלבי – אחד היועצים החשובים ביותר בעולם בתחום מקלטי המס – תהיה מפתח להבנת המגזר כולו, המושך יותר ויותר תשומת לב מצד ממשלות כמו גם מצד האדם מן הרחוב.
ה"משרד" של גלנקור במשך עשרה חודשים קראתי דפי נתונים, מסמכי בנק, תכתובות דוא"ל ומסמכים אחרים. למדתי רבות על אפלבי וכיצד הוא נכנס למערכת הגלובלית של סודיות והתחמקות ממס: כמה כסף הוא עשה (למעלה מ-100 מיליון דולר בשנה), כיצד הוא נלחם בתביעות ("נקווה שהתובע יאבד את המרץ"), וכיצד הוא התמודד עם פקידי ממשלה (שר לשעבר באיי הבתולה הבריטיים אמר לאחד מעורכי הדין: "לך הביתה ותהיה בן אדם").
לצד זאת, היה ברור שיש הרבה שאינני יודע, ונראה היה שביקור במשרד אפלבי ובאחד האיים אותם הוא מכנה "בית" יכול לעזור. עבודת רגליים בסגנון הישן. הכל יכול לעזור: משיחות עם עשירים ועד לראות היכן חיים חסרי הבית. ביקור בשטח גם עוזר להזכיר לנו, העיתונאים, שאנחנו כותבים על אנשים אמיתיים ולא על שמות וכתובות.
למשל: במשך חודשים קראתי על המשרד בברמודה של ענקית סחר הקומודיטיס האנגלו-שווייצרית גלנקור, לקוח מרכזי של אפלבי. היא השתמשה במשך שנים בחדר קטן במשרד אפלבי, ככתובת רשמית שאפשרה לה להעביר מיליארדי דולרים דרך ברמודה. בפועל לא עבד שם איש, ובחדר היו פנקס צ'קים, פקס ושרת שהתקלקל מדי פעם. רציתי מאוד לראות את החדר הזה במו עיני.
הביקור תואם עם צוותים של עיתונאים מיפן, אוסטרליה, דנמרק וארה"ב. הוא הצריך שבועות של תכנון בדוא"ל, בתוכנה המאובטחת "סיגנל" ובחדר התיאום של ICIJ. כולנו התכוונו להגיע בבת אחת לברמודה כדי לחפור יותר ובמידת האפשר להיפגש עם אנשי אפלבי. אחרי טיסה של שש שעות הגעתי לברמודה, ועד מהרה הבנתי עד כמה המרכז הפיננסי של האי הוא קטן. משרד אפלבי שוכן במרחק של כמה דלתות מהרשות המוניטרית, שבשנת 2015 קנסה אותו בשל אי-עמידה במבחני ציות.
הודה לי על כרטיס הביקור בשעות היום סרקו עיתונאים את האי וערכו ראיונות עם תושבים, מומחים, פוליטיקאים בעבר ובהווה בניסיון לקבל תחושה של המקום. עיתונאים מאוסטרליה דיברו עם אנשי מסעדה ג'מייקנית על יוקר המחיה בברמודה. עיתונאים מיפן עצרו עוברים ושבים כדי לשאול על דעתם על מקלט המס בארצם. התושבים המקומיים היו בין הידידותיים ביותר שפגשתי אי-פעם. נהגי מוניות הגנו בהתלהבות על תעשיית מקלטי המס.
ערב אחד התאספנו בחדרי כדי לתכנן את היום הבא. הנושא המרכזי: כיצד לגשת לאפלבי בצורה המקצועית ביותר ועם הסיכוי הגבוה ביותר להשיג ראיון. שום ארגון אינו נלהב למראה ביקור בלתי מתוכנן של 20 עיתונאים, ודאי לא משרד עורך דין המוכר דיסקרטיות וחשאיות. אבל עבודתנו העיתונאית היא לחפש תשובות ולתת כמה שיותר אפשרויות להגיב.
פקידת הקבלה במשרד, בת ברמודה אמיתית, הייתה מנומסת ואדיבה. "שבו בבקשה", אמרה. אני חושב שהגענו ביום ההולדת שלה: בלונים התנוססו מעל השולחן שלה. ראינו את הביקור כהזדמנות לאפלבי ול-ICIJ לנהל שיחה. עברו כמעט שבועיים מאז שלחנו למשרד את השאלות הראשונות שלנו. ידענו שהן התקבלו, אבל לא קיבלנו תשובה לשאלה האם אנשי המשרד יתראיינו למצלמה. כאשר חיכינו, תהינו מה מתרחש במשרדים שמעל ראשינו.
אחרי חצי שעה על הספה, אפלבי שלח עובד מהמחלקה הטכנית, לבוש במכנסי ברמודה קצרים בצבע אדום עז. הוא לא הזדהה, לא היה מוכן לענות על שאלות ולא היה מוכן לקבל שאלות בכתב כדי להעביר אותן הלאה. עם זאת, הוא הודה לי על כרטיס הביקור שלי.
