מקורות אפשריים רבים לחשיפת מקרים של שוחד בחו"ל עדיין אינם מנוצלים כיאות - קובע דוח של
OECD שפורסם בשבוע שעבר.
בפברואר 1999 נכנסה לתוקפה האמנה הבינלאומית למאבק בתשלומי שוחד חוצי גבולות, העוסקת במקרים בהם חברה או אדם ממדינה אחת משלמים שוחד במדינה שנייה כדי לקדם את ענייניהם שם. כל עבירת שוחד קשה לגילוי - אין ניזוק ישיר, אין גופה או הוכחה פורנזית אחרת, לאיש אין אינטרס לחשוף אותה - וכאשר היא מבוצעת על פני לפחות שתי מדינות, הקושי גדול עוד יותר.
עם זאת, האמנה - עליה חתומות 35 מדינות OECD ושמונה מדינות נוספות - רשמה הישגים ראויים לציון. עד סוף 2016 הורשעו 443 בני אדם ו-158 תאגידים ב-19 מדינות, ובאותו מועד היו תלויות ועומדות 500 חקירות ב-29 מדינות - 100 חקירות יותר מאשר שנה לפני כן. זה אומר, שלפחות בחלק מן המדינות ולגבי חלק ממקורות השוחד, הגילוי מתרחב ויותר עבריינים נענשים.
המחקר של OECD בדק את האופן בו נחשפות עבירות של שוחד בינלאומי, אם כי יש לומר שנתונים חלקיים מאוד: ב-55% מהמקרים לא ניתן היה לדעת כיצד התגלו העבירות. 22% מהעבירות נחשפו בדיווח עצמי - כלומר: בידי חברות שגילו שעובדיהן עברו על החוק והודיעו על כך לרשויות. עוד 7% מהמקרים היו תוצאה של חילופי מידע בינלאומיים, ומקורות אחרים תרמו רק אחוז או שניים (למשל: חושפי שחיתויות, התקשורת, רשויות מיסוי ואפילו רשויות האכיפה משתרכות הרחק מאחור).
לאור זאת, אין פלא שהמסקנה המרכזית של המחקר היא שאפשר לעשות הרבה יותר. התסבוכת גדולה עוד יותר לנוכח העובדה, שלעיתים קשה לומר מהו המקור העיקרי שחשף את העבירה, ואין שום כללים הקובעים מי מהם הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר לעשות זאת. מה שבמדינה אחת נחשף בידי התקשורת, יכול במדינה אחרת להתגלות באמצעות מידע שהתקבל ממדינה שלישית.
OECD אומר, כי חובה להבטיח הגנה נאותה וסיוע למי שחושפים את עבירות השוחד הבינלאומיות. חיוני גם ליצור ערוצי דיווח יעילים, במיוחד לנוכח העובדה שלעיתים דווקא מי שאינם מומחים אלא פשוט מרגישים ש"משהו לא בסדר" הם שמגלים את המתרחש. מאחר שמובן שרשויות החקירה הן אלו שנדרשות לקבוע האם אכן התבצעה עבירה, יש צורך בגישה מתכללת יותר לטיפול בבעיית השוחד. עוד קורא הארגון להגביר את ההכשרה והמודעות בקרב העובדים, כך שיוכלו לזהות מעשים פסולים כשהם רואים אותם.
