ב-20 בנובמבר פרסמו הנשיאים
ולדימיר פוטין ו
בשאר אסד הצהרה משותפת בעיירת הנופש סוצ'י על סיום הפעילות הצבאית הרוסית בסוריה. בחדר הישיבות שממנו נתנה ההצהרה, נכחו קצינים רבים אותם הציג פוטין כאנשים שמילאו תפקיד מכריע בהצלת סוריה. פוטין הרגיע את קהל השומעים והבטיח, שהוא ואסד דנו בכל ההיבטים הרלוונטיים של נירמול המצב בסוריה. לאחר מכן, שני המנהיגים הודו לכוחות הרוסיים על אומץ ליבם והקרבתם במאבקם בטרור וביצירת התנאים לדיאלוג פוליטי מתמשך.
הצהרותיהם של פוטין ואסד, ביחד עם מסעו של פוטין למזרח התיכון, מהווים הפרכה לטענתו של נשיא ארה"ב לשעבר,
ברק אובמה, לפיה רוסיה תשקע בביצה הסורית – כותבת מאשה קיראסירובה ב-Foreign Report. הדבר גם מביא לשינוי בסיקור המערבי של המלחמה בסוריה, שבמשך שנים התמקד באשמתו של אסד והעזרה שקיבל מפוטין כדי להפציץ בניינים, להשתמש בגז, להביא לעקירתם של אין-ספור אזרחים ולנקוט בעינויים. כעת, כשהמלחמה נוטה לכיוונו של אסד, שני המנהיגים מסמלים יציבות.
הטלוויזיה הרוסית לא הייתה צריכה את הטיית הכף הזאת, כאשר במשך שנים הצדיקה את המעורבות הרוסית בסוריה כמעין התנגשות בין ציוויליזציות. פרשנים פוליטיים הצדיקו את המעורבות בשל קרבתה של סוריה למדינות מרכז אסיה, וכך גם את האיומים הפוטנציאליים מצד האוכלוסייה המוסלמית ברוסיה. עוד נטען שצריך לפעול עכשיו, לפני שהשפעת דאעש תגיע לרוסיה.
ציפיות לא נכונות לגבי רוסיה התקשורת הרוסית התייחסה לסוריה בניתוק מהרקע הרחב יותר של יחסי רוסיה-ארה"ב. המערב יכול ליהנות מהבנה טובה יותר של השקפת העולם הרוסית, אבל זה לא אומר שהתקשורת הרוסית מציגה את הדברים בצורה נכונה. תיאור מפוכח יותר של יעדי הממשלה הרוסית באזור ניתן למצוא בספרו החדש של דמיטרי טרנין "מה רוסיה מתכננת במזרח התיכון?".
במהלך המלחמה הקרה, שירת טרנין בצבא הרוסי במשך 21 שנים. חמש שנים מתוכן הוא שירת במודיעין כקצין קישור של הכוחות הסובייטיים במזרח גרמניה וכחבר המשלחת הרוסית לשיחות הגרעין בז'נבה בסוף שנות ה-80. מאז שחרורו הוא מכהן כמנהל מרכז קרנגי במוסקבה, שלוחה של מרכז קרנגי לשלום.
כדי להסביר מה רוסיה מתכננת במזרח התיכון, טרנין מותח ביקורת על השקפת העולם שאומרת שמי שניצח במלחמה הקרה הקודמת ינצח במלחמה הקרה הבאה. לדבריו, השקפת עולם זו יוצרת ציפיות לא נכונות לדרך שבה העולם צריך לפעול בהעדר מסך הברזל, חשיבה שלא שמה במרכז את יחסי רוסיה-ארה"ב. היא גם יוצרת ציפיות לא נכונות לגבי רוסיה, שאיננה עוד המשטר המהפכני האידיאולוגי שהייתה בעבר. כעת, טוען טרנין, רוסיה צריכה להיחשב כמדינה המשולבת בכלכלה הקפיטליסטית ובמרחב הידע, שם רוסיה נלחמת על הישרדותה כישות גיאו-פוליטית נגד כוחות נעלים יותר. לפיכך, מדגיש טרנין שרוסיה מעוניינת כיום לסגור עסקות.
בסדר העולמי החדש, ההיסטוריה חשובה – מדגישה קיראסירובה. לא רק שהמורשת ההיסטורית מעצבת את המדיניות הנוכחית, אלא שרוסיה גם מתחילה להיות מודעת יותר ויותר לשורשיה ההיסטוריים. כאשר בוחנים שורשים אלו, ניתן לראות כיצד עשתה רוסיה עסקות שונות לקידום מטרותיה ואיך פעלה להרחבת שטחי השליטה שלה. היסטוריה זו מכילה כמה השמטות מטרידות. היא מציעה קשר סיבתי בין הכישלון הישראלי בהגשמת הציפיות הדיפלומטיות הרוסיות, והקמפיין האנטי-יהודי של סטאלין בראשית שנות ה-50. הצהרה זו מתעלמת מהטיהורים של אינטלקטואלים יהודים שנים קודם לכן, כמו גם היסטוריה של פעילות אנטישמית.
אבל טרנין צודק באומרו, שהדרך הטובה ביותר להבין את פעילותה של רוסיה, היא הפלישה של בריה"מ לאפגניסטן בשנת 1979. מלחמה זו, טוען טרנין, עיצבה את השקפת העולם הרוסית על הקשר בין אוכלוסיות מוסלמיות בתוך רוסיה ומחוצה לה. מלחמה זו הדגימה לשלטון הרוסי את כוחו של האיסלאם הקיצוני ואת עוצמת ההזדהות המוסלמית. המלחמה גם לימדה את רוסיה להסתכל על בריתות בחלק זה של העולם כמשהו טקטי בלבד שניתן לבטלו בקלות. דבר זה סייע לרוסיה לאחר התפרקות בריה"מ, כאשר נאבקה בצפון הקווקז באויבים הדומים ללוחמים באפגניסטן.
חרדות, אובססיה והגנה עצמית החרדות הרוסיות לגבי איום האיסלאם מבית ומחוץ, משפיעות על האובססיה הרוסית להשתמש במדיניות החוץ כדי להגן על עצמה. הדבר לא תמיד מופיע בצורה של התערבות צבאית. במאי 2016 נערך קונצרט של תזמורת מרינסקי הוותיקה בעיר תדמור שבסוריה, זמן קצר לאחר שהכוחות הסורים הדפו את דאעש מהעיר. לפי דיווח של הניו-יורק טיימס, הקונצרט שודר בטלוויזיה הרוסית ביחד עם תמונות של הזוועות שביצע ארגון דאעש. זוהי לא הפעם הראשונה שבה דבר שכזה נעשה. קונצרטים דומים נערכו בשנת 2008 בעיר צחינוואלי וגם בתקופת המצור הנאצי על לנינגרד. הסמליות בכך היא, שפעם נוספת שוחררה טריטוריה מזרחית בשמה של רוסיה.
לדברי טרנין, מה שהביא בסופו של דבר למעורבות הרוסית בסוריה, היה מלחמת האזרחים בלוב. לרוסיה היו מספר חוזי נשק בלוב, עוד מהתקופה של בריה"מ, בהיקף של 7 מיליארד דולר. בתקווה לקיום שיתוף פעולה עם המערב, רוסיה נמנעה מלהטיל וטו על ההחלטה לסגור את המרחב האווירי של לוב, בדיוק כאשר מועמר קדאפי החל במתקפת נגד. בסופו של דבר, המהלך הוביל לנפילת המשטר, מהלך שהוכיח לרוסיה שלארה"ב אין שום חרטה על נקיטת מהלכים מעבר למה שנקבע באו"ם. בעקבות זאת, רוסיה החלה לספק נשק לבשאר אסד ולמנוע כל החלטה שיכולה להביא להתערבות צבאית זרה במדינה. רק באוגוסט 2013, לאחר שאסד השתמש בנשק כימי, ארה"ב קיבלה את עמדתה של רוסיה להיפטר בצורה מבוקרת מנשק זה והחלה לראות את רוסיה כשווה לה.
כיום רוסיה מבקשת לקיים שיתוף פעולה עם ארה"ב, שיביא לשינוי יסודי בתפיסות המערביות על רוסיה מנקודת מבט של שותפה במלחמה נגד הטרור העולמי. בשיתוף פעולה שכזה, רוסיה יכולה להביא את יכולתה לבנות קואליציות בפוליטיקה המסובכת של המזרח התיכון. מהלך שכזה יחייב הכרה בהגדרותיו של פוטין לטרור וציוויליזציה, כמו גם הכרה בנרטיב למה שמתרחש בסוריה.
