ארה"ב צריכה לתמוך במפגינים

הפרשן המוביל בישראל לענייני המזרח התיכון, אהוד יערי, אמר בסוף השבוע (30.12.17), כי המפגינים באירן מצפים לקבל תמיכה אמריקנית. לדבריו, המחאה הגדולה של 2009 נכשלה בין היתר משום שממשלו של ברק אובמה ישב בחיבוק ידיים. יש היגיון רב בדבריו של יערי, והנשיא דונלד טראמפ כבר צייץ דברי תמיכה במפגינים; מובן שצעדי תמיכה של ממש, אם יש או ייעשו כאלו, אמורים להיות חשאיים לחלוטין. אלא שדומה שיוצאי ממשל אובמה מתקשים ללמוד מטעויותיהם הקשות במזרח התיכון, שהובילו במידה רבה לגידול הניכר בכוחה של אירן ולחדירה הרוסית המסיבית לאיזור. הא ראיה: מאמרו בניו-יורק טיימס של פיליפ גורדון, שהיה עוזר שר החוץ והמתאם מול הבית הלבן לענייני המזרח התיכון בממשל אובמה. לדבריו, סביר להניח שטראמפ יטען שגישתו התקיפה כלפי אירן וקריאתו להחליף את המשטר, מתחילה לשאת פירות "גם אני רוצה לראות את הממשלה בטהרן נחלשת, עוברת מודרניזציה או אפילו מופלת, אבל תרשו לי להציע לנשיא טראמפ: שתוק ואל תעשה דבר", הוא כותב. עצה זו, מודה גורדון, אינה עולה בקנה אחד עם האינסטינקטים של טראמפ ועם דעתם של רבים מבכירי ממשלו, לפיה הדרך היחידה לשינוי אמיתי באירן ולהתמודדות עם תוכניתה הגרעינית ועם תמיכתה בטרור, היא החלפת המשטר. אבל לטענת גורדון, הפלת המשטר בידי האירנים לא תהיה בהכרח התוצאה הטובה ביותר עבור ארה"ב. בחוזרו לאירועי 2009 אומר גורדון, כי "לא ברור איזה הבדל הייתה יכולה לחולל תמיכה רטורית אמריקנית, חוץ מאשר לאפשר למשטר לצייר את המפגינים כמשרתיה של ארה"ב, מה שהיה נותן לכוחות הביטחון את ההצדקה למחוץ את ההתנגדות". זוהי טעות גסה. כוחות ביטחון במדינה דיקטטורית לא צריכים הצדקות ותירוצים כדי למחוץ התנגדותם. מבחינתם ומבחינת המשטר שהם משרתים, עצם קיומה של ההתנגדות הוא ההצדקה הטובה ביותר למחוץ אותה. אם המפגינים של אז ושל היום לא יתוארו כ"משרתי ארה"ב", ימצאו עלי חמנאי וחסן רוחאני מספיק שמות אחרים בשבילם: "כופרים", "אויבי האיסלאם", "אויבי המהפכה" ועוד כהנה וכהנה. דבריו של גורדון רק מלמדים (בפעם המי-יודע-כמה) על עומק חוסר ההבנה של ממשל אובמה בענייני המזרח התיכון. גורדון ממשיך וטוען, כי לא משנה מה האירנים חושבים על ממשלתם – הם לא רוצים תמיכה מנשיא אמריקני המתנגד בעקביות להקלת המצב הכלכלי בארצם ואשר אסר עליהם להיכנס לארה"ב. אבל הוא שוב טועה ומטעה. טראמפ נאבק במשטר האירני, לא בעם האירני; אם וכאשר המשטר יתחלף וטהרן תפסיק לפתח נשק גרעיני, לתמוך בטרוריסטים בכל רחבי העולם, תחדל לקרוא להשמדת ישראל וארה"ב – לא תהיה לטראפ שום בעיה עם סיוע כלכלי וכניסת אירנים לארה"ב וכל השאר. עוד אומר גורדון, כי מדיניותו של טראמפ נותנת לאירנים סיבה להתלכד נגדו: תמיכתו בישראל ובסעודיה, רצונו לבטל את הסכם הגרעין וההכרה בירושלים כבירת ישראל. אבל האם גורדון לא שמע על עובדי השגרירות האמריקנית שהוחזקו כבני ערובה 444 יום? הוא לא ראה את שריפת דגלי ארה"ב באופן קבוע ברחובות טהרן? הוא לא שמע את האירנים מכנים את ארה"ב "השטן הגדול"? וכל זה קרה הרבה לפני שמישהו – כולל טראמפ עצמו – בכלל חלם שהוא יהיה נשיא. להגיד שטראמפ מלכד את האירנים נגד ארה"ב – זה או שקר במצח נחושה או בורות שאין עמוקה ממנה. אם רצינו לקבל דוגמית למדיניות הרת האסון של אובמה במזרח התיכון, לחוסר הידע המשווע שעמד בבסיסה ולחוסר הנכונות להכיר בכשלונותיה – מאמרו של גורדון מספק אותה ביד נדיבה. המאמר של גורדון למעשה רק מלמד מדוע טראמפ חייב לעשות בדיוק את ההפך מקודמו. בהקשר הזה ניתן לומר, כי טראמפ צודק בטענתו (שנאמרה בנוגע לירושלים): "המדיניות הזאת נכשלה, בואו ננסה משהו חדש". וזה אומר: לתמוך במפגינים באירן בכל דרך אפשרית, גם אם בסופו של דבר המשטר הרצחני בטהרן ייצא כאשר ידו על העליונה.