האיחוד האירופי מתחיל את 2018 במצב הרוח הטוב ביותר מזה עשור: שגשוג כלכלי, התגברות על משבר הפליטים ומשברים אחרים ונוכחותה של אנגלה מרקל. מעל לכל, האיחוד שאב אנרגיות מחודשות מבחירתו של תומכו הנלהב
עמנואל מקרון, בחירה היוצרת את התחושה של בלימת גל הפופוליזם האנטי-אירופי. לראשונה מזה שנים רבות, יש באוויר תחושה אמיתית של יכולת.
טום נוטאל כותב ב-The World in 2018 של אקונומיסט, שתחושה זו תבוא לידי ביטוי בשתי דרכים: מדיניות שתתמקד בהגירה ובצמיחה, ופעילות נגד הפופוליסטים. כך למשל בתחום המסחר: האיחוד ינהל מו"מ ויסכם עסקות עם יפן, מקסיקו, מדינות דרום אמריקה (ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורגוואי) ואוסטרליה. במקביל, האיחוד יסנן משקיעים זרים וינקוט בצעדים כלפי מדינות - מישהו חושב על סין? - שמפלות לרעה חברות אירופיות. השנה גם יתנהלו שיחות סחר עם בריטניה לקראת הברקזיט. צפו לישיבות ארוכות אל תוך הלילה, כולל ועידת פסגה שכזאת, לקראת סיום השנה כדי להגיע לעסקה לפני מועד הפרישה - מארס 2019.
מספר הפליטים והמהגרים החוצים את הים התיכון נחתך, ואחרי הטראומות של 2016-2015 יפעלו מנהיגי האיחוד כדי למנוע את הישנותן. איטליה מנהלת שיחות עם המיליציות בלוב שעמדו מאחורי גל הפליטים ממדינה זו. הוויכוח הממושך בין מדינות האיחוד על חלוקת הפליטים ביניהן חייב להסתיים, אולי אם חלק מהן יסכימו לקבל במישרין מספר סמלי של פליטים מאפריקה ומהמזרח התיכון - צופה נוטאל.
האיחוד צריך להתמודד עם בעיות עמוקות יותר. הדרמטית שבהן כרגע היא סוגיית קטלוניה. שאר מדינות אירופה יקוו שמדריד וברצלונה יצליחו להגיע להבנות ללא תיווך, אך ייתכן שייאלצו להתערב אם העימות יהפוך לאלים. ראש ממשלת הונגריה,
ויקטור אורבן, צפוי לנצח בקלות בבחירות שיתקיימו באביב ולזכות בקדנציה שלישית למפלגתו, המביאה איתה שנאת זרים, אנטי-ליברליזם ואנטי-בריסל. ואילו המתקפות של ממשלת פולין על מערכת המשפט ומוסדות אחרים עשויות להביא את נציבות האיחוד לנקוט בצעדים ראשונים לקראת שלילת זכות ההצבעה שלה במוסדות האיחוד.
באביב יתחילו ממשלות מדינות האיחוד לדון בתקציבו לשנים 2026-2020. המאבק יהיה קשה, כי פרישתה של בריטניה יוצרת חור שנתי של 10-9 מיליארד אירו. חלק מהמדינות ממש לא נלהבות להשלים את הפער, משום שהן מעדיפות להשקיע בהגירה ובביטחון ולא בכבישים ובמערכות ביוב במזרח אירופה. גרמניה עשויה לנסות ולנצל את דיוני התקציב כדי לדחוף לרפורמות בכלכלות החלשות יותר.
דיוני התקציב ידחפו לעבר ויכוח רחב יותר על מבנה גוש האירו. כאן היעד הוא השלמת האיחוד הבנקאי. האתגר העיקרי הוא להתגבר על התנגדותה של גרמניה לחלוקת הסיכון בין מדינות היבשת; היא תסכים לדרישתו של מקרון ליצור תקציב של גוש האירו רק אם הנושא לא יהיה מספיק חשוב. התמקחויות אלו יעלו גם את שאלת יורשו של
מריו דראגי בראשות הבנק המרכזי האירופי. כהונתו מסתיימת בשלהי 2019 וגרמניה עשויה לדחוף את יו"ר הבונדסבנק, ינס וידמן (התומך בגרעונות נמוכים, יציבות מחירים וחוקים חזקים); מדינות אחרות יתנגדו בתוקף.
מחוץ לאיחוד האירופי תתמקד תשומת הלב במספר מדינות העלולות לערער את היציבות - לא רק רוסיה, אלא גם מדינות מערב הבלקן, שם מתנהל משחק גיאו-פוליטי סבוך. טורקיה, ההולכת ושוקעת לעבר משטר סמכותני, היא כאב ראש מתמשך; האיחוד עשוי להפסיק את השיחות עימה על חברות חלקית בו. מצד שני, האיומים החיצוניים יאיצו את השיחות על שיתוף פעולה בתחומי המודיעין והביטחון בין מדינות האיחוד.
האירוע הסמלי ביותר יתרחש באוגוסט, אם ממשלת יוון תצליח להשלים את יציאתה מתוכנית החילוץ השלישית שקיבלה מהאיחוד. היה זה הטיפול הכושל במשבר ביוון בשנת 2010 שהצית את הגל האנטי-אירופי במדינות האיחוד, וכלל לא בטוח שהשיחות על עתיד החוב היווני יעלו יפה. אבל לא תהיה דרך טובה יותר להראות שהאיחוד כולו נחלץ מצרותיו, מאשר שחרור החברה הבעייתית ביותר בו מן המגבלות שהוטלו עליה.
