ווסאן, רופאה צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה, טיפלה במשך שלושה ימים רצופים בנפגעי הפגזות בקרב לשחרור מוסול. ביום השלישי נכנסו חיילים נושאים תתי-מקלעים לבית החולים. ווסאן ומעט הרופאים שנותרו החלו חיים חדשים.
בעת ש
דאעש שלט בעיר, הוציא משרד הבריאות שלו הוראות שחילקו את החולים לשתי קבוצות: אנשי הארגון ובני משפחותיהם קיבלו את מיטב הטיפול, בעוד יתר החולים נאלצו לקנות תרופות בשוק השחור – סיפרה ווסאן לגארדיאן. "התחלנו לשנוא את העבודה שלנו. כרופאה אני אמורה לטפל בכולם בצורה שווה, אבל הם אילצו אותנו לטפל רק בחולים שלהם. הגעלתי את עצמי".
שלטון דאעש במוסול היה חסר יעילות וחסר צדק, אומר העיתון. הוא היה ערבוביה של שיטות – החל משוק חופשי ועד כלכלה טוטליטרית. מתחת לכל אלו, שרדה הביורוקרטיה העירקית הרקובה בת מאות השנים. הפקידים המשיכו לכתוב מזכרים, להכין רשימות מלאי בספרים עבי כרס ולצפות להוראות כתובות בטרם נקטו פעולה כלשהי. אנשים כמו ווסאן נותרו עובדים של ממשלת עירק, שהמשיכה לשלם את שכרם, בעודם מקבלים הוראות מדאעש.
הזמינו DJ - אבל בשקט עובד ממשל לשעבר אומר, שההברקה של דאעש הייתה יכולתו לקבץ יחדיו עולמות מנוגדות כדי להשיג את מטרתו העיקרית: שלטון מוסלמי; תוצאות הלוואי היו זניחות בעיניו. גם האליטה החדשה הייתה רב-גונית והורכבה מאלו שבאו על-מנת להרוויח ואלו שבאו מתוך אמונה; היו שם בני שבטים מהפריפריה ובני משפחות ותיקות מלב מוסול; היו מנהיגים דתיים ופרחחים מהרחוב; לוחמי ג'יהאד זרים וקצינים לשעבר בצבא עירק. דאעש הגשים את הציפיות של כל קבוצה: הכפריים קיבלו בתי יוקרה בעיר, הזרים קיבלו נשים וכוח, הקצינים קיבלו את הסמכות שאיבדו אחרי הפלישה האמריקנית.
כאשר הבינה ווסאן שהחיים תחת דאעש יהיו שונים לחלוטין מכפי שתיארה לעצמה, היא ניסתה לעזוב – אבל אז היה מאוחר מדי. מבריח שאיתו עמדה בקשר נתפס, משטרת הדת פשטה על ביתה, החרימה את הטלפון הסלולרי שלה והבהירה לה שהיא במעקב. היא גם לא יכלה להיעדר מהעבודה, שכן היעדרות של שלושה ימים נחשבה לעריקה. ווסאן החליטה להילחם מבפנים ולהמשיך את חייה הקודמים. היא וחבריה ערכו מסיבות לחברות שהתחתנו, לימי הולדת ולאירוסין; הם הזמינו DJ אבל הקפידו שהמוזיקה תהיה חרישית. בבית החולים הם כיסו את מצלמות המעקב וערכו מסיבות לילדים חולי סרטן; מחציתם מתו בשל מחסור בתרופות.
לבסוף החליטה ווסאן שהגיעה העת לעבור מהתנגדות פסיבית להתנגדות פעילה. זמן קצר לפני תחילת מתקפת הקואליציה, הלכו ואזלו התרופות. ווסאן יצרה רשת מחתרתית של רוקחים עליהם סמכה והחלה לאסוף ציוד רפואי מרופאים וחובשים, עד שיכלה לבצע ניתוחים בביתה. השמועה על בית החולים המחתרתי עברה מפה לאוזן, אבל ריבוי החולים הביא לכך שהתרופות אזלה. ווסאן ידעה שיש די והותר בבית החולים – אלא שהמחסן היה בשליטת דאעש. לבסוף היא התחילה לטפל בחולי הארגון ורשמה להם מרשמים מנופחים; בכמויות המיותרות היא השתמשה לחולים שלה. אם ווסאן הייתה נתפסת, היא הייתה עלולה לאבד את ידה בשל הגניבה ואולי אף את חייה בשל המבצע כולו.
שיטת הממשל של דאעש הייתה מעין הונאת פונזי, אומר גארדיאן: הארגון היה צריך להתפשט יותר ויותר כדי לתגמל את תומכיו. השיטה החלה לקרוס כאשר ממשלת עירק הפסיקה לשלם את שכר עובדי המדינה במוסול. רובם הפסיקו ללכת לעבודה; דאעש הורה לעובדים חיוניים, ובהם רופאים כמו ווסאן, להתייצב לעבודה בכל זאת ושילם להם עשירית משכרם הקודם.
"הפחד משתק" במאמץ להמשיך את החיים בעיר, דאעש לחץ יותר ויותר על מקורות ההכנסה. המיסים הועלו. הוטלו קנסות שנוספו להלקאות: מי שנשא מחרוזת תפילה נקנס במספר החרוזים שבה; מעשנים שילמו את מחיר השוק השחור של הסיגריות. משרד האנרגיה הסיט חשמל מאיזורי המגורים לשלושה מפעלי מלט שייצרו הכנסה קבועה. כל המכוניות הממשלתיות הוחרמו. בינתיים הפציצו ארה"ב ובעלות בריתה את המשאיות שנסעו בין מוסול לבין שדות הנפט בעירק ובסוריה, וגם ההפצצות על העיר עצמה גברו.
כאשר בית החולים נתפס בידי דאעש, בית החולים המחתרתי של ווסאן הפך להיות חיוני. למעלה מתריסר תינוקות נולדו על שולחן האוכל שלה. היא סילקה את שני אחיה מחדריהם והפכה אותם לחדרי ניתוח. אמה, אחות באה בימים, הפכה לעוזרת שלה.
הקרב על מוסול נמשך חודשים ארוכים. מדי מספר שבועות שחררו כוחות הממשלה חלק נוסף של העיר. הביורוקרטיה של דאעש המשיכה לפעול: אספו תשלומים, חילקו מזון בסיסי ואכפו את חוקי הדת הנוקשים במרחק של בלוקים אחדים מהכוחות העירקיים.
לאחר שחרור מוסול חזרה ווסאן לבית החולים. הקירות היו מחוררים ושרופים, כמעט ולא נותרו תרופות וציוד – אבל הביורוקרטיה נשארה כשהייתה. לאחר נסיונות רבים היא הצליחה להגיע לבחינות הגמר בבגדד, אך שם נאמר לה שפעולותיה בשלוש שנות כיבוש מוסול לא נחשבו ל"שירות פעיל" ורשיונה נשלל. הממשלה סירבה לתת לה אישור ביטחוני, בנימוק שהוא שירתה תחת משטר דאעש. "למה אנשי מוסול כועסים? כי הם ממשיכים להתייחס אלינו כאילו אנחנו דאעש", אמרה ווסאן לגארדיאן.
עזאם, מהנדס חשמל שראה את דאעש בא והולך, אומר: "הפחד שהשליטו הוא שנתן להם את הכוח, לא מספרם. בדיעבד הבנו שהם היו מעטים מאוד: ברחוב שלנו לא היו יותר מתריסר. אנשים שואלים: למה לא עשיתם כלום? אני משיב: כי הפחד משתק".
