הסרט "העלבון" מועמד לפרס אוסקר – הסרט הלבנוני הראשון המגיע למעמד מכובד זה – אבל באיזורים המוסלמיים של ביירות וביהודה ושומרון הוא מוחרם. הסיבה: הסרט מציג מבט מאוזן על הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
במאי הסרט, זיאד דואירי, כבר התרגל לתגובות מעורבות כאלה. בספטמבר שעבר, לאחר שסרטו "ההתקפה" זכה לשבחים בעולם, נעצר דואירי בנמל התעופה של ביירות והצטווה להתייצב בבית משפט צבאי. האשמה: בגידה. הסיבה: הסרט הזה צולם בישראל, שהיא מדינת אויב ושלטונות לבנון אוסרים להיכנס אליה. אבל דואירי, שהוא גם בעל אזרחות אמריקנית, הוכיח שהודיע מראש על כוונתו זו ולכן שוחרר.
ובכל זאת, מדווח ניוזוויק, הסערה נמשכת וחוגי שמאל בלבנון קוראים להחרים את כל סרטיו של דואירי. "לכו לקולנוע ותזרקו עגבניות על המסך", הוא אומר. "זו זכותכם. אתם יכולים לשנוא את הסרטים שלי כמה שאתם רוצים. אבל אתם לא יכולים לדרוש מאחרים שלא לצפות בהם".
עלילת "העלבון" מתרחשת בביירות העכשווית, תוך רמזים ברורים לפצעים הפסיכולוגיים של מלחמת האזרחים (1990-1975). במרכז העלילה עומדים מכונאי רכב נוצרי לאומני נלהב ומנהל עבודה פלשתיני מזדקן בתחום הבנייה, המתווכחים על צינור ניקוז בלתי חוקי. הוויכוח מתלהט, עובר להעלבות ומתדרדר לאלימות. העימות מגיע לבית המשפט, שם מוזכר טבח נשכח ממלחמת האזרחים כרקע להתנהגותו של הפלשתיני. לדברי ניוזוויק, הסרט מראה עד כמה זהויות אישיות משפיעות על העימותים השבטיים במזרח התיכון, ומה עלול לקרות לחברה כאשר מנהיגיה מעודדים במתכוון מתחים כאלו.
הביוגרפיה של דואירי משפיעה בצורה עמוקה על עבודתו. הוא נולד למשפחה מוסלמית חילונית במערב ביירות, לאב איש עסקים ולאם עורכת דין, ולמד בבית ספר צרפתי במזרח העיר. סרטו הראשון, "מערב ביירות" – שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן בשנת 1998 – היווה מעין חזרה הביתה, לעיר בה פרצה מלחמת האזרחים בהיותו בן עשרה; הוא מתגורר בארה"ב מאז מלחמת שלום הגליל ב-1982. בארה"ב הוא פגש יהודים וישראלים, מפגשים שריככו את הגישה הפרו-פלשתינית התקיפה שהנחילו לו הוריו.
"אתה פוגש אנשים שאוכלים כמוך ולומדים כמוך והולכים למסיבות כמוך. אתה מתחיל לנהל דו-שיח, ואט-אט אתה מתחיל להשתנות. פגשתי אפילו ישראלים, שחלקם היו בצבא ב-1982. בתחילה חשתי שלא בנוח, אבל הם אמרו לי שלא רצו להיות שם. אתה מדבר, והדעות הקדומות על האויב מתפוגגות. הדימוי השטני של היהודי מתפורר", אומר דואירי. הוא התחתן עם ג'ואל טומה – נוצרייה לבנונית – נולד לו בן, השניים עברו לפריז, התגרשו אך נותרו ידידים ועובדים יחדיו. גם הקשר הזוגי הזה ניכר בעבודתו, בה בולטת האמפתיה כלפי הצד השני.
סרטו הקודם של דואירי, "ההתקפה", מספר על רופא ערבי-ישראלי המצליח המתגורר בתל אביב, שאשתו הנוצרייה הופכת למחבלת מתאבדת ורוצחת תריסר ילדים. הרופא מנסה לשווא להבין את מניעיה, ולבסוף מוצא את עצמו מוחרם גם על-ידי הישראלים וגם על-ידי הפלשתינים. "חשבתי שיצרתי סרט הוגן ומורכב, שמראה את שני הצדדים", אומר דואירי.
זו בדיוק הייתה הבעיה בעיניים לבנוניות, חדורות השנאה כלפי ישראל. מבקריו של דואירי טוענים שהוא הלך רחוק מדי כאשר צילם את הסרט בישראל ושכר צוות ישראלי ושחקנים ישראלים. סגן העורך הראשי של העיתון הלבנוני אל-אחבאר טען: "אנחנו במלחמה עם ישראל, ואתה לא יכול לטפל בצורה כזאת במדינה שאתה נמצא איתה במלחמה". שלטונות לבנון התירו להכניס את הסרט למדינה למרות שצולם בישראל, אך בעקבות קמפיין מסיבי של חוגים אנטי-ישראלים, החליטה הליגה הערבית – שכידוע לבנון היא חלק ממנה – להחרים את הסרט. מבחינתם של חוגים אלו, אפילו אהדה מרומזת לישראל אינה בגדר אפשרות.
אותם חוגים מנסים כעת לחסום את "העלבון", מדווח ניוזוויק, בין היתר משום שהסרט מתאר את הפלשתינים לא רק כקורבן אלא גם כאחראים למעשי זוועה בזמן מלחמת האזרחים. "אנחנו אומרים שהפלשתינים היו קורבן לאי צדק, אבל גם גרמו אי-צדק – וזה טאבו", אומר דואירי. "כפלשתיני היום, אתה חייב להוכיח שאתה ניצב לצידם של זכויות האדם ו
חופש הביטוי. אתה רוצה לסיים את הכיבוש? תוכיח שאתה ראוי לכך, שאתה רוצה ארץ חופשית. אל תחרים סרטים".
