המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית של היום היא צל מעורר רחמים של עצמה, וזו כמובן בשורה רעה למיליונים התומכים בה – כותב מתאו פון-רוהר במאמר מערכת של דר-שפיגל. המאבקים הפנימיים לקראת הקמתה ממשלתה החדשה של אנגלה מרקל, הורידו את המפלגה לשפל של 16% בלבד בסקרים. אם חברי המפלגה ידחו – בהצבעה המדוורת הנערכת בימים אלו – את ההסכם הקואליציוני, המפלגה תוכל לעסוק רק בעצמה, וליתר דיוק במה שיישאר ממנה.
האשמה אינה מוטלת רק על מנהיגי המפלגה, מדגיש פון-רוהר. זהו רק חלק מתהליך ברור העובר על הפוליטיקה הגרמנית: אובדן כוחן של המפלגות הגדולות. גם הנוצרים-הדמוקרטים של מרקל שרויים במשבר עמוק, גם אם לא כזה כמו של הסוציאל-דמוקרטים. שתי מפלגות אלו שלטו במערב גרמניה ולאחר מכן בגרמניה המאוחדת, אך העידן הזה הולך ומסתיים. הדרך בה מתנהלת הפוליטיקה בגרמניה עוברת שינוי מהפכני.
מה שמתרחש בגרמניה דומה למה שמתרחש במדינות אחרות. הממשלה הנוכחית בהולנד, שהוקמה אחרי הבחירות אשתקד, כוללת ארבע מפלגות. בבלגיה לא הייתה ממשלה במשך 541 יום. בצרפת סחף
עמנואל מקרון את הנשיאות והאסיפה הלאומית עם תנועה בת שנה. רבים חשבו שזה לא ייתכן בגרמניה, אך ברור שהם טעו. אם מרקל לא תצליח להרכיב ממשלה ותאלץ לקיים בחירות נוספות, היא והסוציאל-דמוקרטים יתקשו לזכות ברוב.
רבים מודאגים ממצב זה. המערכת שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה התגאתה ביציבותה – והיציבות הזאת נראית כיום כנחלת העבר. אבל אין טעם לעצום את העיניים לנוכח ההתפתחויות הפוליטיות, שהן תמונת ראי של הנטייה החברתית ליותר
אינדיבידואליזם ולפירוק מסגרות מסורתיות ותוצאה טבעית של המדיה החברתית.
המפלגות הגדולות, עם אגפיהן המרובים המייצגים חלקים שונים של החברה, אינן מתאימות לעידן בו המצביעים רוצים לראות מענה ישיר לצרכיהם האישיים. הפוליטיקאים המקצועיים, שבילו עשרות שנים במנגנונים המפלגתיים, איבדו את הקשר עם הציבור. הבוחרים אינם נותנים אמון באליטות ורוצים יותר חלק בתהליכים – כפי שניתן לראות בדרישה הגוברת ליותר דמוקרטיה ישירה בצורת משאלי עם.
הפוליטיקה הגרמנית תהיה יותר תנודתית, יותר פופוליסטית ואולי גם יותר מסוכנת. ייתכן שהדמוקרטיה שוב לא תייצג מערכת משומנת אלא תהליכים מתגלגלים. בחירתו של
דונלד טראמפ מראה עד כמה זה יכול לפעול בצורה שגויה ומה מוטל על הכף. זה גם נכון לגבי הצלחתה של "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית בבחירות בספטמבר שעבר, אבל לא רק הקיצוניים יוצאים נשכרים מכללי המשחק החדשים. גם אנשי מרכז – כמו מקרון בצרפת, סבסטיאן קורץ באוסטריה וכריסטיאן לינדר בגרמניה – רוכבים על הגל. הצלחתם מלמדת על צורך בתנועות כאלו, כך שהלקח הוא שהשינויים אינם בהכרח רעים או בהכרח טובים. השאלה היא מה הפוליטיקאים והמצביעים עושים איתם.
המשבר העמוק במפלגות הגדולות בגרמניה מציב אתגר, מסכם פון-רוהר. הוא עלול להחליש את המדינה, שכבר עברה חודשים בלי ממשלה ובלי קול בענייני העולם. אבל אין זה אומר שמדובר בחזרה לרפובליקת ויימאר והדמוקרטיה עדיין איננה בסכנה. החובה היא לא להגן בהכרח על מבנים אלא על ערכים: דמוקרטיה ליברלית, החוקה ומוסדות המדינה. לבוחרים רבים יש סיבות טובות לשאוף לשינוי, ואם זה יביא להקמת מפלגות חדשות ולצורות חדשות של מעורבות פוליטית – הדבר יכול להכניס חיים חדשים למערכת הפוליטית ולחזק אותה.
