הוא העיתונאי הידוע ביותר בעולם שסיקר את הפרשה הידועה ביותר בעידן המודרני ושלרשותו עמד המקור העיתונאי המפורסם ביותר אי-פעם: בוב וודוורד, שיחד עם קרל ברנשטיין סיקר בוושינגטון פוסט את פרשת ווטרגייט. השניים תרמו בצורה משמעותית ביותר לנפילתו של ריצ'רד ניקסון והפכו לדמויות נצחיות בסרט "כל אנשי הנשיא" המבוסס על ספרם הנושא את אותו שם.
בגיל 74, וורוורד ממשיך לכתוב בפוסט ולפרסם ספרים, להופיע באירועים ולהרצות, והוא גם מתראיין לניוזוויק – כמובן על-רקע הטלטלות הבלתי-פוסקות בממשל טראמפ. הפרשה הרוסית, הוא סבור, מהווה את ההוכחה הטובה ביותר לכך שהעיתונות החוקרת עודנה שורדת: שורה של אמצעי תקשורת מובילים פרסמו פרטים חשובים עליה, כמו גם על טראמפ וממשלו בכלל.
"כמה מן המגמות מפחידות", אומר וודוורד על העיתונות בכלל, "אבל אני חושב שאנשים עדיין רוצים מידע טוב. לפי דוברת הבית הלבן, יש שאלות שאין זה נאה לשאול. זהו עידן שדורש סבלנות רבה ונכונות להקדיש זמן להתמודד עם הבעיה הזאת. דבר עם 20 או 40 איש, לא עם שניים או שישה. המפתח לפצח סודות הוא הרבה דיווח ממוקד".
לא לערב דעות פוליטיות וודוורד תיאר בעבר את נשיאותו של טראמפ כמבחן לעיתונות. האם היא נכשלת בו? "עיתונאים תמיד יכולים לעשות טוב יותר, וזה כולל אותי. אני לא חושב שהעיתונות נכשלת בעידן טראמפ, אבל יש לנו הרבה עבודה לעשות. חלק מהעיתונאים הפכו להיות מעורבים רגשית: תראה את פוקס ואת MSNBC, ותראה את אלו שבאופן קבוע מגנים או משבחים את טראמפ. המקום הנכון הוא באמצע, וחשוב מאוד שתוציא מהתמונה את הדעות הפוליטיות שלך. להפוך לפוליטי מדי – זה הרסני. הרגשות צריכים להיות מתועלים לביצוע יותר עבודה, לא למסקנות אישיות".
זאק שונפלד שאל את וודוורד מה היה הכישלון הגדול ביותר בקריירה שלו, וקיבל תשובה כנה. "ג'נט קוק המציאה סיפור שזכה בפרס פוליצר, ואני הייתי אחד מהעורכים שלה. הייתי צריך לעלות על זה. אם הייתי יותר תוקפני, הייתי מגלה שהילד שעליו סיפרה איננו קיים. אני עצמי לא הייתי מספיק תוקפני בבחינת העדויות על נשק להשמדה המונית בעירק. כתבתי שאין אקדח מעשן, והייתי צריך להסיק שאין ראיות מוצקות".
ועכשיו – לטראמפ. האם יש מקום להשוותו לניקסון? "נחיה ונראה", משיב וודוורד. "ניקסון התפטר ומאלפי שעות של הקלטות למדנו על עומק המעשים הפליליים שלו. הכוח המניע שלו היה שנאה. אין לנו ראיות כאלו במקרה של טראמפ". כאשר התפטר ניקסון, מזכיר וודוורד, הוא אמר בנאום הפרידה שלו מאנשי הבית הלבן: "אנשים עלולים לשנוא אתכם, אבל הם ינצחו רק אם אתם תשנאו אותם ובכך תהרסו את עצמכם". וודוורד נכח במקום ואמר לעצמו "וואו! הוא תפס את זה. האיבחון היה מדויק ביותר. זו הייתה שנאה! והיא הרסה אותו". גם לא ניתן לומר האם נשיאותו של טראמפ תסתיים כמו זו של ניקסון; זה אפשרי, אבל אצל טראמפ לעולם אי-אפשר לדעת.
עבודה קשה והתמדה שונפלד הפנה את תשומת הלב לריבוי התחקירים כיום על הטרדות מיניות, ולדעת וודוורד כך צריך להיות. העיתונות היא זו שחשפה את הרווי וינשטיין בגילוי שהחל את הגל הנוכחי, ויש לשבח אותה על כך. ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לחשוף את המעשים? וודוורד משיב בסיפור: "ג'ף בזוס [מייסד
אמזון ובעלי וושינגטון פוסט] שאל אותי פעם, האם ניתן היה לחשוף את אופיו של ניקסון לפני שנבחר לנשיא. עניתי, שיכולנו לעשות עבודה טובה יותר, אבל לא יכולנו לרדת לשורש אישיותו. היום אנחנו יודעים על מידת הכעס והשנאה של ניקסון. למה זה לוקח זמן? זה תהליך קשה. אתה צריך מקורות טובים וזה נעשה בדרך הישנה".
לאחרונה התחוללה סערה בניוזוויק עצמו, כאשר כמה עיתונאים פוטרו משום שהחלו לדווח על העניינים הפיננסיים של השבועון המצויים בחקירה פלילית. "אם זה נכון, זה מטריד", מגיב וודוורד. "לדעתי מדובר בהתערבות מושחתת". וודוורד מצטער על כך שהעיתונאים איבדו לפחות חלק מעצמאותם בשל הערבוב בין הצד העיתונאי לבין הצד העסקי. במקביל, הוא משבח את בזוס שהזרים סכומי עתק לפוסט, שכר עיתונאים רבים ונמנע לחלוטין מהתערבות בעבודה העיתונאית.
את הסקופים הרבים של הפוסט על ממשל טרמאפ זוקף וורוורד לזכות עבודה קשה והתמדה. "אתה חייב לנסות עם כל מי שעשוי לדעת משהו על הנושא. זה לוקח שבועות, חודשים. בתקופת ווטרגייט, קרל ואני יכולנו לעבוד שבועות על סיפור לפני שהוא התפרסם. העורכים שלנו חקרו אותנו. הם היו אומרים: אנחנו צריכים יותר, תשיגו מקורות טובים יותר, תשיגו יותר מידע מוצק. התרבות של סבלנות חזרה לחדר החדשות של הפוסט".
וודוורד אינו מתכוון לפרוש בקרוב. הוא כותב ספר על טראמפ והוא רוצה להמשיך ולהיות עיתונאי; זו העבודה הטובה ביותר בארה"ב. "אתה זוכה להיכנס לרגע לחייהם של אנשים כאשר הם מעניינים ולצאת כשהם מפסיקים להיות מעניינים". כיצד אתה רוצה שההיסטוריה תזכור אותך? "ככל הידוע לי, אני לא בדרך לקבר. אני באמת לא יודע. זה עניין לאנשים אחרים".
