ההימור של פוטין

איש לא עצר את נשימתו לקראת תוצאות ה"בחירות" לנשיאות רוסיה (18.3.18), אשר העניקו לוולדימיר פוטין כהונה רביעית – חמישית למעשה, אם מביאים בחשבון את השנים בהן שלט בפועל כראש ממשלתו של דמיטרי מדבדב. רוסיה נכנסת לעוד שש שנים של הימור חסר אחריות, שכן אין שום כוח שיכול לכפות עליה את החוקים הבינלאומיים – כותב לאוניד ברשיצקי בבלומברג. פוטין בילה את שש השנים האחרונות כמו יורה במשחק וידאו. הוא התחיל כמו אקדוחן נחות – צבא רוסי מותש בנסיונות בחצי-לב לבצע רפורמה ושרק הובטח לו ציוד מודרני. עם זאת, היה לו שריון עבה: יכולת להכחיש הכל ולהמציא תירוצים למעשיו שעלו בקנה אחד עם לשון הנורמות הבינלאומיות והחוזים עליהם חתומה רוסיה. הוא הכחיש שכוחותיו השתלטו על צ'צ'ניה, שמוסקבה עמדה מאחורי ההתקוממות במזרח אוקראינה, שכוחותיו הפילו מטוס אוקראיני ביולי 2014, שבן-בריתו בשאר אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים, שרוסיה הרעילה מרגל לשעבר, וכמובן – שהתערב בבחירות לנשיאות בארה"ב. חלק מההכחשות כנות: פוטין צודק כאשר הוא אומר, למשל, שהציבור בארה"ב וברוסיה זכאי לראות את הראיות המפלילות אותו בקנוניה עם קמפיין טראמפ. אבל בשלב זה של המשחק, שריון ההכחשה כמעט ונעלם מאחר שכבר נשחק מרוב לבישה – אך פוטין שוב אינו זקוק לו. כבר אין לו אקדח צעצוע, אלא צבא מודרני שהתנסה בעימותים המשמעותיים ביותר מאז נפילתה של ברית המועצות והמותאם לטכנולוגיה של המאה ה-21. מאחר שהוא אינו רוצה לשנות דבר במדיניות הפנים והוא עתיד להפסיד בכל מה שיעשה בתחום הכלכלי, מסביר ברשיצקי, פוטין ימשיך במשחק התוקפנות הנוכחי. אם רוסיה מואשמת במשהו – ברירת המחדל שלה היא הכחשה והתבצרות. היא אינה משתפת פעולה עם שום חקירה אלא מנסה לשבש אותן. לא משנה כמה ראיות יוצגו; ההכחשה תעמוד בעינה. ההכחשות ייפסקו רק כאשר פוטין יגיע למסקנה ששוב אין בהן צורך, כפי שעשה בנוגע לכיבוש חצי-האי קרים ב-2015. ההכחשות הפכו להרגל ולכן מובן שאינן אמינות, בלשון המעטה. הקרמלין טורח להכחיש רק משום שרוסים רבים בוחרים לקנות את הקו הרשמי, לפיו ארצם היא קורבן למאמץ מערבי מרוכז להשחיר את פניה. הם רוצים להאמין בכך, משום שאחרת יהיה עליהם להתבייש בארצם – ואיש אינו אוהב להיות במצב כזה. מתן האמון בהכחשות גם מאפשר לרוסים להיות גאים באופן בו רוסיה מתגרה במערב, נוטלת מה שלתחושתם שייך לה ומענישה בוגדים. פוטין יודע שעמיתיו בעולם אינם מאמינים לאף מילה שלו, ולכן התקשורת של רוסיה עם העולם החיצון היא במידה רבה בלתי-מילולית. דוגמאות לתקשורת החד-צדדית הזאת כוללות סרטונים של טילים הטסים לעבר ארה"ב (כפי שעשה פוטין בנאומו האחרון על מצב האומה), הפצצות אמיתיות ותנועת כוחות קרקעיים וכנראה גם התקפות סייבר ומעשי רצח. גם הצלחתה של ממשלת רוסיה (16.3.18) להנפיק אג"ח ב-4.5 מיליארד דולר מהווה סוג של תקשורת: למרות כל הרעש, רוסיה נהנית מהאמון החשוב ביותר – זה של המשקיעים. פוטין אומר שהיה רוצה לשוחח עם המערב – בתנאים שלו. אבל אפילו לשם כך יש צורך במידה כלשהי של אמון, ולא נראה שפוטין יכול לשוב ולזכות בו. הלקח החשוב ביותר מהקדנציה השלישית שלו כנשיא היא, שפוטין לא ברמת מחפש שותפות כלשהי עם המערב, מוגבלת ככל שתהיה – סבור ברשיצקי. זה מה שהופך את הקדנציה הרביעית למכרעת. אם פוטין ימשיך להתחמק מעונש על תוקפנות, אם יתברר שכללי הסדר העולמי אינם חלים על מעצמה כמו רוסיה, אם הנזק לכלכלתה יהיה מינימלי כמו בשש השנים האחרונות, אם מדינות כמו טורקיה וסין ימשיכו לשתף פעולה עם רוסיה – תובטח מורשתו של פוטין. יורשיו ילמדו את הלקח: תוקפנות אינה חטא אם אתה מספיק חזק, או אפילו אם אתה מוכן ליטול את הסיכון. התמונה תהיה שונה אם פוטין ייאלץ לשלם את המחיר על צעד מסוכן, למשל: אם רוסיה תעביר נשק כימי למדינה מנודה. במקרה כזה, מאבק הירושה יהיה מעניין ויתחולל בעוד פוטין בשלטון. אלו המאמינים שרוסיה יכולה להתמודד עם כל בידוד, יתמודדו מול טכנוקרטים הגיוניים. ברשיצקי לא מוכן להמר על תוצאותיו של מאבק כזה; מה שברור לו, זה שפוטין מבצע הימור גדול על עתידה של ארצו.