אנחנו לא נפקיד את גופנו בידי מנתח חסר ניסיון ולא נקבל את ההסבר ש"הוא מביא מבט מרענן לחדר הניתוח". אנחנו רוצים שהמורים של ילדינו יהיה בעלי הכשרה מתאימה ולא רק נלהבים. אז למה אנחנו מוכנים להפקיד את השלטון בידי מי שמעולם לא עבדו בממשל? זוהי שאלתו של רוברט ברוני בניו-יורק טיימס, לאחר שהשחקנית סינתיה ניקסון ("סקס והעיר הגדולה") הכריזה על מועמדותה לתפקיד מושל מדינת ניו-יורק בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית מול המושל הנוכחי, אנדרו קומו.
ניקסון הכריזה על מועמדותה בסרטון וידאו בן שתי דקות שהציג את הביוגרפיה שלה וערכיה. לא הייתה שם אף מילה על נסיונה – ולא במקרה: יש לה אפס ניסיון רלוונטי. בכל תחום, כותב ברוני, הצגת ניסיון אינה אליטיסטיות אלא הוכחה לרצינות – אז למה לא בפוליטיקה? כמו בנוגע למועמדות הווירטואלית של אופרה וינפרי לנשיאות, גם זו של ניקסון מלמדת שיש המעדיפים את הנוחות האידיאולוגית והרגשית על פני הדבר הכי הגיוני: ניסיון.
מה שמתחולל עם ניקסון – וקודם לכן עם וינפורי ובצורה הקיצונית ביותר עם
דונלד טראמפ – הוא ייצוג של הכבוד העצלני הניתן לידוענים בזמנים מטורפי-התהילה בהם אנו חיים, טוען ברוני. וזה לא רק בפוליטיקה. אנשים מקשיבים לעצותיהם של ידוענים אפילו בנוגע לבריאותם וגופם, וכאשר מדובר בתחום הפוליטי – זהו ביטוי לציניות כלפי המצב הקיים.
דמוקרטים רבים מאשימים את ניקסון שהיא קופצת מעל הפופיק ומכוונת הישר לאחת המשרות הבכירות ביותר בארה"ב. כריסטין קווין, לשעבר יו"ר מועצת עיריית ניו-יורק, אומרת: "נניח שאני מחליטה להיות שחקנית. אני אדבר בציבור. אדאג שיצלמו אותי. אוריד משקל. אבל מדוע אינני יכולה לעשות זאת? משום שאינני יכולה. את השנים שיכולתי להקדיש לפיתוח יכולות בתחום הזה, הקדשתי לפיתוח יכולות אחרות".
גורם נוסף: הנרקיסיזם של העידן הנוכחי. רגשות מקבלים משקל הרבה יותר גדול מאשר עובדות. ולכן, האמפתיה של ניקסון בתור אימא והתסכול שלה מהרכבת התחתית בניו-יורק – שני נושאים שהעלתה בסרטון שלה – מקבלים אותו משקל כמו יכולת ויכוח בבית המחוקקים ואיזון התקציב. לאמריקנים יש נטייה להסתכל סביבם ולומר: כולנו שווים עכשיו. זה נותן הרגשה נהדרת, אבל כאשר צינור מתפוצץ בביתך והשרברב מוזעק לתקן אותו, אתה מגלה שזה לא ממש נכון.
הבלגן בממשל טראמפ מלמד להיכן יכול להוביל העדר כבוד ליכולות הכרחיות. הנשיא הפקיד את מנתח המוח
בן קרסון על משרד השיכון, את מנכ"ל חברת הדלק
רקס טילרסון על הדיפלומטיה, ואת
ג'ארד קושניר פחות או יותר על כל השאר. זה לא עובד. טראמפ שוכר אנשים על סמך המראה החיצוני שלהם, הופעותיהם הטלוויזיוניות והמהירות בה הם מחניפים לו; הניסיון והיכולת נמצאים במקום השני או אפילו החמישי.
יהיה זה מסוכן לראות את מועמדותה של ניקסון כניסוי מעורר מחשבה או כמופע-צד צבעוני, טוען ברוני. הזירה הפוליטית בהחלט זקוקה לפנים חדשות ולרעיונות רעננים, אבל יש מקומות הרבה יותר טובים להתחיל בהם ולא לקפוץ ישר למעון המושל. למשל: בית המחוקקים המדינתי, בו מספרם של השחקנים והזמינות של המנטורים יוצרים שילוב ראוי של ותיקים וחדשים ושל בעלי רקעים שונים מתוך הפוליטיקה ומחוצה לה. בהחלט ראוי שתהיה ל-קומו אופוזיציה משמעותית – מצידו של מי שלא יחשוב שניסיון וידע הם דרישות מוגזמות. ניסיון אינו חגורת בטיחות, אך ודאי שהוא הימור בטוח יותר.
