לפחד בעירק יש צורות רבות. בשלוש השנים בהן שלט דאעש במחוז חוויג'ה, הרוב פחדו מפני המעטים שהצטרפו לארגון. הפחד היה חובק-כל, אבל לפחות ידעת ממי לפחד. מאז השחרור באוקטובר שעבר, הפחד השתנה.
שעות אחדות לפני שהצבא העירקי הגיע לכפר, ערך המנהיג מטיל האימה של דאעש, חוסיין נסיף, עצרת ניצחון במסגד המקומי ונשבע שהארגון ינצח. זמן קצר לאחר מכן נסוגו כל אנשי דאעש לעבר השטחים הכורדיים וכלל לא נלחמו על גריב. אבל הצבא לא נשאר בכפר; הוא המשיך להתקדם והותיר מאחוריו רק קומץ של אנשי מיליציה מקומיים. ואז חזר הפחד, מדווח כריסטופר רויטר בשבועון דר-שפיגל.
העיירות במחוז בטוחות למחצה; שיחות עם תושבי הכפרים מלמדות מהי משמעותו האמיתית של הניצחון עליו הכריזה בגדד. בכפר סעיפי שבצפון חוויג'ה נרצחה בלילה אחד משפחתו של קולונל שהיה ממפקדי הכוחות שהביסו את דאעש. בכפר רסבה התחפשו אנשי דאעש לחברי המיליציה המקומית והקימו מחסום דרכים; כאשר מפקד צבא איזורי עבר שם בדרכו לביתו, הם רצחו אותו. בפיהם של כל תושבי האזור נשמעת אותו אזהרה: "אל תצא אחרי רדת החשיכה! הם עדיין שם! הם בכל מקום!".
אנשי דאעש חוזרים בלילות כדי להטיל אימה ולרצוח, וגם כדי לוודא שהזרעים שזרעו בשלוש שנות שלטונם ימשיכו לפרוח: השנאה בין משפחותיהם של משתפי הפעולה לבין משפחותיהם של הנרצחים. אפילו אם הרוצחים האכזריים הללו ייעלמו לחלוטין יום אחד, דאעש הצליח ליצור מכונה של נקם ונקמה שתהרוס כל סיכוי לשלום – מזהיר רויטר. היא תמשיך ללבות את השנאה בין מי שהיו שכנים, בני דודים ובנים. נקמת הדם תמשיך להשתולל.
רק בחודש ינואר השנה שלח הצבא 100 איש ל-גריב ונלחם ימים ארוכים באזור הסובב את הכפר. החיילים חיסלו 14 אנשי דאעש כאשר מצאו את המערה שבה הסתתרו. בסוף ינואר דיווח כפרי אחד על שביל דם המוביל לביתה של משפחת נסיף. 50 אנשי מיליציה יצאו למקום ונפלו למארב. שלושה מהם נהרגו ושניים נפלו בשבי; אנשי דאעש נעלמו.
אנשי המיליציה בכפר הבחינו באדם הקונה בצורה סדירה כמויות גדולות של ביסקוויטים, שוקולד וקרקרים למרות שהוא חי בגפו. הוא לא היה מוכר כאיש דאעש. כמה אנשי מיליציה עקבו אחריו למדבר ושם נעלם. אבל אז הופיעו כמה אנשי דאעש ופתחו באש, הרגו שני אנשי מיליציה ונעלמו כלעומת שבאו. רוכש השוקולדים הופיע בכפר לאחר כמה שעות כאילו דבר לא אירע – בלי הצידה שקנה.
במערות המסתור של דאעש שהתגלו בזו אחר זו, מצאו תושבי הכפרים פחיות מזון ישנות, אבל גם חבילות מזון של הצלב האדום שחולקו רק לאחר שחרור האזור וטלפונים סלולריים עם סוללות מלאות. מי דואג לאספקה הזאת? חוסר האמון מתפשט בכפרים כמו גידול ממאיר ומקצין עימות הקיים ממילא: מה צריך לעשות עם קרובי משפחותיהם של אנשי דאעש? מי מהם תומך ומי מהם קורבן? לחוק אין תשובות לשאלות הללו. מי שנשבעו אמונים לדאעש כבר מתו, נשבו או נעלמו. מאחר שאין כל ראיה לכך שבני משפחותיהם פשעו, אין צווים לעצור אותם.
אבל חוקי החמולות הם שונים, ולפיהם בני משפחה יכולים לשאת בעוונותיהם של קרוביהם. יש חוקים לזמנים של שלום שמיועדים ליישב סכסוכים. אבל הם אינם בנויים לענות על שאיפת הנקמה המאפיינת את המצב הנוכחי. השייחים מן האזור מתכנסים לעוד ישיבה ועוד ישיבה בניסיון למצוא פתרון. יש המציעים פשרה: בני ביתם של אנשי דאעש יגורשו; מי שברחו או יישבעו בפני בית המשפט שהתנתקו מבני המשפחה הלוחמים – יורשו להישאר. הישיבה מתפזרת ללא החלטה. תושב שאיבד את אחיו עומד ברחוב: "לא משנה מה הם יחליטו. גם אנחנו יכולים להשתמש בלילות. אני אנקום את מותו של אחיו".
בשעות אחר-הצהריים מתחילים שלושת ימי ניחום האבלים בביתה של משפחה שאיבדה שניים מבניה במתקפה של דאעש. רבים מגיעים אבל כולם מבקשים מרויטר שלא יזכיר את שמותיהם. "אם דאעש יידעו שבאנו, הם יהרגו את כולנו", אומר אחד המבוגרים שבמנחמים. מרחוק עולים עמודי עשן: אנשי המיליציה הכפרית וקרוביהם של המתים הורסים את בתיהם של אנשי דאעש. "אתה מרוצה עכשיו?", שואלת אישה מבוגרת ולבושת שחורים את אחד משכניה, כאשר ביתה הופך לאבק. הוא אינו משיב.
בין המנחמים נמצא אחד מבני חמולת אנשי דאעש שהרגו את שני האחים. "הם היו החברים הכי טובים שלי", הוא מסביר. האיש העז לבוא רק לאחר שהאח הבכור של שני ההרוגים הבטיח לו שלא יגורש. הוא בא גם כדי להבהיר לאיזה צד הוא שייך. "עומר, הרוצח, הוא בן דודי. תמיד התרחקתי מהם, אבל עדיין פחדתי לבוא. אנחנו חייבים להבהיר כיחידים היכן אנחנו עומדים. אחרת, נישאר בני ערובה לנקמה והיא לעולם לא תסתיים".
