כתב ניו-יורק טיימס, רוקמיני קלימאצ'י, למד על חשיבותם של מסמכי טרוריסטים כאשר דיווח בשנת 2013 על פעילות אל-קאעידה במאלי. כאשר הקואליציה שחררה את מוסול, הוא מיהר לשם והחל לחפש מסמכים של דאעש. במשך שלושה שבועות נכנסו הוא ועוזריו מדי יום לבניינים שנשאו את סמלו של הארגון, רק כדי לגלות שלא נותרה בהם אף פיסת נייר.
ואז, יום אחד לפני המועד לעזיבתו, פגשו קלימאצ'י ואנשיו מישהו שזכר שראה ערימות של ניירות בסניף משרד החקלאות בכפר עומר חאן, 40 ק"מ דרומית-מזרחית למוסול. למחרת הם נסעו לכפר ונכנסו לבית מספר 47. "ליבי צנח כאשר פתחנו את הדלת וראינו את הארונות פתוחים לרווחה – סימן ברור לכך שהמקום כבר נוקה", הוא כותב. אבל בדרך החוצה ראה קלימאצ'י משהו שנראה כמו בית שימוש חיצוני. הוא פתח את הדלת וגילה ערימות-ערימות של תיקיות צהובות. הם משכו אחת ופתחו אותה. בראש הדף התנוסס הסמל שאין לטעות בו של דאעש.
היו שם 273 תיקים, שתיעדו חלקות אדמה שהחרים הארגון ובקשות של סונים לקבל אותן. התהליך היה מובנה ומסודר. הוא החל בהערכת שמאי שמיפה את החלקה, ציין אלמנטים טופוגרפיים חשובים ובדק מיהם הבעלים. אם נקבע שהחלקה הייתה שייכת לאחת הקבוצות המנודות, היא הוחרמה והפכה לרכוש המדינה האיסלאמית. לאחר מכן נחתם חוזה עם מקבל החלקה, בו נקבע שאין הוא יכול להשכיר אותה ללא הסכמת דאעש.
המילה שלימדה: כאן היה דאעש אותו בית שימוש העלה את קלימאצ'י על המסלול הנכון. הוא למד לזהות את הרמזים בשטח ולגלות אלו בניינים שימשו את דאעש, כמו למשל הטבעת המילה "באקייה" – "אנחנו נישאר", המילה הראשונה בססמתו של הארגון – על קירותיהם. כאשר מצאו הוא ואנשיו בניינים כאלו, הם חיפשו בקדחתנות אחרי מסמכים שאולי נותרו בהם. סכנת המוקשים ריחפה ללא הרף מעל לראשיהם; בבניין אחד הם גילו ערימה של מסמכים, אך עד מהרה התברר שבסמוך להם מצויה פצצה שלא התפוצצה. חיילים עירקים ליוו את הקבוצה, אבטחו אותה והתירו לאנשיה ליטול את המסמכים, ועם הזמן גם סייעו במציאת המסמכים.
צוות של מומחים בדק עבור הטיימס את המסמכים ואישר את מקוריותם. בדיקתם העלתה בין היתר, כי אותו שם מופיע שוב ושוב על החוזים: "מוחמד איסמעיל סלים, מפקח טכני ראשי, מפקח אדמות". בביקורו הבא בעירק, הראה קלימאצ'י את החתימה לקצין משטרה מקומי. הוא הכיר את האיש והציע לעיתונאי האמריקני לקחת אותו לביתו. קלימאצ'י תהה מדוע סלים לא נעצר, ובן שיחו צחק: לשוטרים שלו יש הרבה מאוד עבודה בחקירת מי שהיו מעורבים במעשי הרצח של דאעש, ואין להם זמן להתעסק במאות הפקידים שעבדו בממשל של החליפות.
כמה שעות מאוחר יותר נכנס קלימאצ'י לביתו הצנוע של סלים בן ה-63, האיש שהחרים רכוש של כומר, של מנזר ושל משפחה שיעית. סלים היה עצבני. הוא הסביר שבמשך שנים עבד בסניף של משרד החקלאות, וטען שאת ההחרמות ביצע תחת כפייה מצד דאעש. "הם לקחו את התיקים שלנו וחיפשו אלו נכסים היו שייכים לשיעים, אלו נכסים היו שייכים למומרים, אלו היו שייכים למי שעזבו את החליפות", סיפר. גם מלשינים לא חסרו והם סיפקו לשליטים החדשים את כתובותיהם של שיעים ונוצרים.
סונים שהיו עניים מכדי לשלם דמי שכירות, יכלו לקבל את האדמות המוחרמות תמורת שליש מהיבול העתידי. בימים עמוסים השתרכו תורי מחוץ לבנייני המשרדים, בהם עמדו סונים שרבים מהם היו מלאי כעס על היחס לו זכו מצד הממשלה העירקית השיעית. סלים קיבל אנשים שהכיר שבאו לגנוב את הרכוש של אנשים אחרים שהכיר. במשיכת קולמוס איבדו איכרים את נחלת אבותיהם, הירושה נשדדה מבניהם ועושר הדורות של משפחות שלמות נמחק. "הם היו האחים שלי, אבל הכריחו אותנו לעשות זאת", אומר סלים ומתחנן להבנה.
גופות של "מרגלים" בשנת 2015 המשיכו אנשי דאעש לעצב מחדש כל היבט בחיי מוסול, והתחילו במקומן של הנשים. לוחות המודעות הציגו נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש. הארגון הפקיע מפעל בגדים, שהחל לייצר את בגדי הנשים החדשים; מי שלא לבשו אותם – נקנסו. איש משרד החקלאות, מוחמד נאסר חמוד, נכנע וקנה "ניקאב" לבתו שרה. הוא גם החל ללכת לעבודה ברחובות צדדיים, כדי להימלט ממחזות ההוצאות להורג שנערכו ברחובות הראשיים ובככרות העיר. נערה שהואשמה בניאוף נסקלה. על גשר התנדנדו גופותיהם של "מרגלים".
אבל חמוד שם לב לעוד משהו, שמילא אותו בבושה: הרחובות היו נקיים יותר מאשר בתקופתה של ממשלת עירק. מנקי הרחובות לא התחלפו; מה שהשתנה היה המשמעת הקשוחה שהטיל דאעש. תחת הממשלה הקודמת יכול היה מנהל מקומי לכל היותר להשעות עובד ליום; דאעש איים במאסר על מי שלא יעבוד כראוי. האזרחים שמו לב שהמים זורמים יותר ושהביוב נסתם פחות; תקלות תוקנו במהירות, אפילו תחת הפצצות הקואליציה הבינלאומית.
