דאעש לא עסק רק בניהולה של מוסול, אלא גם בניהול המוסר. ה"חיסבה" – משטרת המוסר – עצרה ברחובות מוסול חשודים בהפרת חוקי המוסר הקפדניים, תעודות הזהות שלהם נלקחו והם הצטוו להופיע בפני בית דין דתי. אם המדובר היה בעבירה ראשונה, הם הוחתמו על התחייבות. קלימאצ'י מצא כאלו: "אני, החתום מטה, מתחייב בזאת שלא לקצר שוב את זקני. אם אעשה זאת שוב, אהיה צפוי לכל עונש שמרכז החיסבה עשוי להטיל עלי".
הצורה ההדוקה בה פיקח החליפות על אזרחיה באה לידי ביטוי ב-87 פקודות להעברה לכלא שמצא צוותו של רוקמיני קלימאצ'י מניו-יורק טיימס. אזרחים הושלכו לכלא על תלישת גבות, תספורות פסולות, גידול יונים, משחק בדומינו, השמעת מוזיקה או עישון. שרה, בתו של מוחמד נאסר חמוד ממשרד החקלאות, יצאה פעם מהבית במהירות ולא כיסתה את עיניה. שוטר במשטרת המוסר הלם בפניה והיא איבדה חלק מראייתה.
חמוד החליט לברוח. הוא ובנו הבכור, עומר, חסכו 30,000 דולר לרכישת בית חדש. בבוקר מועד הבריחה משך עומר מהבנק 29,000 דולר מתוכם. פחות משעתיים מאוחר יותר, הופיעו בבית המשפחה חבורת לוחמים רעולי פנים ודפקו בדלת. אחד מהם החזיק תיעוד של המשיכה. "תנסו את זה שוב – ונהרוג את כולכם", הזהירו את בני המשפחה.
1.9 מיליון דולר ביממה בבית נטוש על שפת נהר החידקל מצא קלימאצ'י מזוודה שהייתה שייכת ליאסר עיסא חסן, מנהל מחלקת הסחר במשרד החקלאות הדאעשי. היו שם תחזיות תקציב, דיווחים חשבונאיים, קבלות ותקליטורים. כל אלו שפכו אור על ממדי מכונת הכסף של דאעש ועל האופן בו פעלה. בתיק הזה לבדו תועדו העברות כספיות של 19 מיליון דולר.
המסמכים של חסן מלמדים כיצד דאעש עשה כסף מכל דבר. החליפות גבתה דמי שכירות על הקרקעות שהחרימה. כאשר הייתה מוכנה לקצירה, היא גבתה מס עליה. המשאיות שהובילו את היבולים שילמו אגרות בכבישים. הם הגיעו לממגורות שנשלטו בידי דאעש ונשלחו לטחנות שנשלטו בידי דאעש; הארגון הוא שמכר את הקמח לסוחרים. השקים הועמסו של משאיות שיצאו לרחבי החליפות ושוב שילמו אגרות. המרכולים והחנויות שילמו מיסים גם הם, וכך גם הלקוחות שרכשו את המוצר הסופי. בתוך יממה אחת בשנת 2015, הראו המסמכים, גבתה החליפות 1.9 מיליון דולר ממכירת חיטה ושעורה.
דאעש היה נחוש בדעתו לגבות מס מכל גרגיר, אפילו כזה שנפגע. ביום אחד בלבד נגבו 14,000 דולר על חיטה שנפגעה בהפצצות. ביום אחר נכנסו לקופת החליפות 23,000 דולר ממיסוי של חיטה שנרמסה בשרשראות טנק. כל משפחה במוסול שילמה שני דולרים לחודש תמורת פינוי אשפה, שמונה דולרים תמורת כל עשרה אמפר של חשמל, ועוד שמונה דולרים כמס עירוני. עסקים נדרשו לשלם 12 דולר תמורת חיבור לטלפון קווי ועוד ארבעה דולרים לחודש כדמי אחזקה. רשיונות נישואין ותעודות לידה היו כרוכים גם הם באגרות.
"צדקה" בכפייה המס הדתי הבולט ביותר היה ה"זכאת" – צדקה, אחת מחמש מצוות היסוד של האיסלאם. השיעור המקובל הוא 2.5% מההכנסה ועד 10% מהייצור החקלאי. ה"זכאת" מיועדת לסייע לעניים, אבל בחליפות של דאעש זה היה תשלום חובה. חלק מהכסף אומנם הועבר למשפחות נזקקות, אך נראה ש"משרד הצדקה וארגוני הצדקה" של דאעש היה יותר סוג של מס הכנסה.
ההערכה המקובלת היא, שמכירות נפט בשוק השחור הן שהפכו את דאעש לארגון הטרור העשיר ביותר בעולם. אבל ניתוח של מסמכים שלו שנתפסו בסוריה הראה, כי ההכנסות ממיסים עלו על ההכנסות מנפט ביחס של 1:6. עובדה היא, מציין הטיימס, כי למרות הפצצות חוזרות ונשנות על מתקני הנפט שלה – החליפות של דאעש המשיכה לתפקד, בזכות מקורות הכנסה שהחוק הבינלאומי מונע פגיעה בהם: האזרחים שתחת שלטונה, פעילותם המסחרית והאדמה שתחת רגליהם.
האדמות שתפס דאעש היו הפוריות ביותר בעירק, ובשיאו החזיק הארגון ב-40% מהתפוקה השנתית של החיטה וביותר ממחצית התפוקה של השעורה. בסוריה הגיע הארגון לשליטה ביותר מ-80% מיבולי הכותנה. כל אלו הצטרפו להכנסות עצומות ממיסים – 800 מיליון דולר בשנה.
עם זאת, רצונו של דאעש לנהל מדינה הביא גם לכך שהיו לו הוצאות ניכרות. ביום אחד בקיץ 2016, העביר חסן – בעליה של אותה מזוודה – 150,000 דולר לאחד ממנהלי החשבונות של דאעש, כתשלום תמורת העברת חיטה מעיר אחת לאחרת. בתוך שבועיים באותה שנה הוא העביר 16,000 דולר לחטיבת הסחר במחוז דיג'לה ו-14,000 דולר לזו שבעיר כירכוכ. 8,400 דולר שולמו כמקדמה למשרד הארגון בעיר האוויג'ה, ואותו סכום למחוז שליד נהר הפרת. המערכת הכספית פעלה עד הרגע האחרון. בעוד הטנקים מתקדמים בשכונותיה של מוסול, גבתה מחלקתו של חסן 70,000 דולר בעסקה אחת.
