מלחמות בין מדינות נעשות פחות שכיחות ופחות קטלניות, אבל כמה מהערים הגדולות במדינות המתפתחות מאיימות להפוך לשדות קטל – כותב אקונומיסט. בשנת 2016 היו בעולם 560,000 מקרי מוות אלים, 68% מתוכם – מעשי רצח; מלחמות גרמו רק ל-18%. שיעורי הרצח יורדים במדינות העשירות, אך עולים באמריקה הדרומית, אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.
המצב באמריקה הדרומית מדגים היטב במה מדובר. למרות שרק 8% מתושבי העולם מתגוררים במדינות אלו, אבל 38% ממקרי הרצח התרחשו בהן. העלות של מעשי הרצח (כולל שיטור, בתי חולים, אובדן הכנסות של הקורבנות ועוד) מגיעה ל-3.5% מהתוצר של היבשת. ומובן שהמחיר האנושי הוא הכבד ביותר: הורים קוברים ילדים, ילדים גדלים בלי הורים, מדינות מאבדות רבבות בני אדם במיטב שנותיהם.
אין כל הצדקה לסבל הזה, קובע אקונומיסט. רבות מן הבעיות בעולם המתפתח הן גזירות גורל; רצח אינו אחת מהן. לשיעורי רצח גבוהים יש גורמים רבים: ממשלה שבירה, כלי נשק שנותרו אחרי מלחמות, משפחות שמתפרקות ונאלצות לעבור לערים, סמים ופשיעה מאורגנת שהמשטרה אינה יכולה או אינה רוצה להתמודד איתם, ומספר רב של מובטלים צעירים.
התמהיל של הסיבות שונה ממדינה למדינה, אך עיור כאוטי מחמיר את הבעיה. העיור כשלעצמו הוא מבורך, משום שהוא מגדיל את ההכנסות והצמיחה. אבל הוא אינו חייב להוביל לאלימות – ראו את סין והודו, בהן שיעור הפשע נמוך יחסית. העיור יכול להזין מעגל של אלימות, שכן מעשי הרצח הורסים את האמון בין המשטרה לקהילה עליה היא אמורה לגונן. תושבים לא יוצאים לרחובות. הם לא תומכים ברשויות. והתוצאה היא גידול נוסף בפשיעה.
זה מה שניצב בפני הערים העניות. ברבות מהן כבר קיימת תרבות של רצח. בעשור הבא הן צפויות לצמוח במהירות; 90% מהעיור בעולם יתרחש במדינות העניות. בשנת 2030 יהיו במדינות המתפתחות 42 מבין 50 הערים המאוכלסות ביותר בעולם. דאקה, קראצ'י ולאגוס, שבכל אחת מהן יתגוררו 25 מיליון איש, יצטרפו לעשר הגדולות ביותר.
כדי להבין לאן כל זה יכול להוביל, מציע אקונומיסט להתבונן על אמריקה הדרומית, שם חמש מן הערים אחראיות לרבע מכלל מקרי הרצח בעולם. ההריגות התרבו באשמת הסמים והכנופיות. מאחר שביבשת זו מספר מעשי הרצח גדל דור שלם לפני שבשאר היבשות, היה לה זמן לבדוק מה עובד ומה לא עובד בניסיון למנוע אותם.
אל-סלבדור נאבקה להגיע לשלום מאז תום מלחמת האזרחים ב-1992. מדינה חלשה לא הצליחה ליצור את התשתיות הדרושות עבור מאות האלפים שברחו מן הלחימה בהרים ומצאו את עצמם בשכונות העוני. המשטרה עמדה חסרת אונים מול הכנופיות שהשתלטו על שכונות אלו. ב-2015 הפכה אל-סלבדור למדינה הקטלנית ביותר בעולם (למעט סוריה). גם כיום, 95% ממקרי הרצח אינם מפוענחים.
לעומת זאת, קולומביה יכולה להתגאות בשיפור ניכר. בשנת 1994 נרשמו בעיר קאלי, בירת קרטל הסמים, 124 מקרי רצח על כל 100,000 תושבים – פי ארבעה מאשר בניו-יורק בשנים הגרועות ביותר שלה. ראש העיר היה מנתח שהבין שרצח הוא כמו מחלה. הוא העתיק את השיטות של רודי ג'וליאני מניו-יורק והקים "משקיפי אלימות" ללמוד כיצד אנשים, מקומות והתנהגות מובילים להריגות. המסקנה המפתיעה הייתה, שרוב מעשי הרצח נגרמו מקטטות שיכורים ולא מפעילות כנופיות הסמים. מגבלות על אלכוהול ונשק סייעו להורדת מעשי הרצח ב-35%. ערים אחרות התאמו לצרכיהן את המודל של קאלי. התוצאה: שיעור הרצח במדינה כולה אשתקד היה 24 ל-100,000, הנמוך ביותר מזה 42 שנים.
יש לקחים שהיבשת כולה יכולה ללמוד, אומר אקונומיסט. היד הקשה צריכה להיות מכוונת מטרה. מעשי הרצח מרוכזים מאוד: 80% מהרציחות בערי אמריקה הדרומית מתרחשים ב-2% מהרחובות. פרטים סטטיסטיים מאפשרים למשטרה לעמוד על הגורמים המקומיים הנקודתיים לרציחות. אם כוחות האכיפה יודעים להיכן לכוון את מאמציהם, הם יהיו הרבה יותר יעילים.
החדשות הטובות הן שלא צריך לפתור את כל הבעיות המביאות לרציחות כדי להוריד את שיעורי הרצח. ראשי הערים בקולומביה אפשרו מצב בו המשטרה תופסת את הפושעים, והאזרחים הסיקו שהמשטרה פועלת להגנתם. כאשר הרחובות עמוסים, יש מטבע הדברים פחות פשיעה בכלל ורצח בפרט. כאשר המעגל הזה מתחיל לפעול, כל מערכת האכיפה מתחזקת. אם כל מדינות היבשת ישוו את שיעורי הרצח אצלן לזה שאצל המובילה שביניהן, ייחסכו 1.35 מיליון חיים עד 2030. אם הן ישתוו לגרועה ביותר, יאבדו 1.25 מיליון בני אדם. זה כל הסיפור.
