אליסון פרסון, בעלת טור בכירה בדיילי טלגרף, בילתה עם ילדיה בלונדון בחג הפסחא. בתה בת ה-22 חלתה והאם הזעיקה אמבולנס. כאשר הפרמדיקים החלו בטיפול, הודתה להם פרסון. האישה שביניהם השיבה: "להגיד לך את האמת, יקירתי? זה שינוי נחמד, לא לעסוק בדקירה". פרסון שאלה: "אתם רואים לאחרונה הרבה פשעי סכינים?".
הפרמדיקית גלגלה את עיניה: "זה שדה קרב. יש מאות פציעות. את לא תאמיני". והיה לה גם סיפור משעשע-משהו. שבוע קודם לכן היא טיפלה בקורבן דקירה שלמרבה המזל נשאר בחיים. היא אמרה לו שעליה לתת לו זריקה, והוא ביקש: לא, גבירתי, אני מפחד ממזרקים. "אמרתי לו: שמע, בחור, אני לא רוצה להתבדח או משהו, אבל תקועה בך סכין מטונפת ואתה אומר לי שאתה מפחד ממזרקים?".
כולנו צחקנו, כותבת פרסון, אבל בעצם זה ממש לא מצחיק. מדובר על אירועים המתרחשים ברחובותיה של לונדון, בהם אלימות של כנופיות הפכה למעשה של יום-יום. הפרמדיקית תיארה צעירים הולכים בצורה משונה ברחוב, משום שבכיס יש להם סכין. "זה פלילי, ואיש אינו עושה דבר", זעמה.
זהו תיאור מן השטח של המצב בו מספר הרציחות בלונדון עלה על זה שבניו-יורק, והפשיעה האלימה בכלל גואה באנגליה ובוולס. התגובה של הממשלה – מחפשת פרסון מילה עדינה – היא מעוררת רחמים. בשבוע שעבר פרסמה שרת הפנים, אמבר ראד, תוכנית בת 114 עמודים למאבק באלימות, אבל אין בה מילה וחצי מילה על קיצוץ 20,000 המשרות במשטרה מאז 2010. אין בה מילה וחצי מילה על ההחלטה הרת-האסון של קודמתה, תרזה מיי, כיום ראש הממשלה, להגביל את סמכויות העיכוב והחיפוש של השוטרים.
הפוליטיקאים מדברים על "צעירים פגיעים", אבל אין שום דבר פגיע בצעירים שהורגים את חבריהם ומתגאים ברשתות החברתית על מעשיהם. הם פשוט בריונים אכזריים שצריך להרחיק מהחברה, קובעת פרסון. מובן שצריך לספק עזרה וחינוך לצעירים ממשפחות הרוסות הנדחקים לזרועות הכנופיות. אבל התערבות מוקדמת אינה תחליף לחוק וסדר.
ראד וראש עיריית לונדון, סלים חאן, מעדיפים להתחבא מאחורי הביטוי המעורפל "בעיות מורכבות" ומאחורי כל מה שיאפשר להם להתחמק מהכרה במציאות: מה שקורה הוא פלילי ואיש אינו עושה דבר. לחברים בכירים במפלגה השמרנית חשוב יותר להפגין תקינות פוליטית מאשר נחרצות באכיפת החוק. החשש שלא להיות מואשמים בגזענות ומחויבות ל"גיוון" בכל מחיר, מונע כעת מהמוסדות הבריטיים למלא את תפקידם, מאשימה פרסון.
בדיקת שמותיהם של 55 קורבנות הרצח בלונדון מאז תחילת השנה מעלה, כי יש ביניהם רק שם בריטי אחד. טרוור פיליפס, לשעבר יו"ר הוועדה לשוויון גזעי, הוא בין האמיצים הבודדים האומרים את האמת: "הקורבנות והפושעים באים בעיקר מאותו רקע צר, ולא צריך לפחד לומר זאת. אם לא נהיה מספיק ישרים כדי להכיר בטיבה של הבעיה, ובעיקר בממדים הגזעיים והחברתיים שלה, כל מה שנעשה יהיה דיבורים ריקים". פיליפס קורא להפעיל יותר כוח משטרתי בקהילות שחורות המושפעות מפשיעת הסכינים.
"מפחיד לחשוב שכל כך הרבה צעירים מפוחדים איבדו את חייהם ברחובות בריטניה משום שהדרג הפוליטי שלנו חשש שיואשם בגזענות", כותבת פרסון. שרה ת'ורנטון, יו"ר האיגוד הלאומי של מפקדי המשטרה, אמרה לאחרונה שהשוטרים צריכים להיות בטוחים בסמכותם לעצור ולחפש, בלי האפקט המצנן של התערבות פוליטית. "כל אדם בעל שכל ישר מסכים איתך", עונה לה פרסון.
הבעיה היא, שהגישה שפוגעת במשטרה מחלחלת כעת לצבא הבריטי. הרמטכ"ל החדש של צבא היבשה, גנרל ניק קרטר, הבהיר שלא יקדם את מי שלא יפעל די הצורך כדי לשפר את "ההכללה והגיוון". סמלים ורב"טים נדרשים להפוך את הבסיסים לבעלי "אווירת עבודה נוחה" בלא קשר לאמונה, המגדר, המוצא או הנטייה המינית של חייליהם – הוסיף.
פרסון נדהמה: "האם אנחנו רוצים רס"רים שיחלקו מגבות וסבון, או שאנחנו רוצים את הסוג הישן, שהקשיחו את החיילים למשימה של הגנה על ארצם? אם אתה הופך את הצבא לסניף של שירותי הרווחה, כמה זמן יקח עד שהחיילים יהיו רכים מכדי להילחם באויב 'פגיע'?".
כל אלו יכולים לגרום למנהיגי בריטניה להיראות כמתקנים מתקדמים ונפלאים, אבל הם מסכנים את בריטניה ותושביה – טוענת פרסון. חוץ מזה, מה יותר גזעני מאשר לאפשר לילדים למות בצורה איומה כדי להוכיח עד כמה החברה כולה היא סובלנית ומתקדמת? "אם מישהו הולך בצורה משונה כי יש לו סכין בכיס – תעצרו אותו. לא לעשות כלום – זה פלילי".
