בשנת 2016 הודיע שר ההגנה האמריקני דאז, אש קרטר, כי כל התפקידים בצבא ארה"ב ללא יוצא מן הכלל יהיו פתוחים בפני נשים – הודעה שעוררה מחלוקת. המתנגדים טענו שנשים יתקשו לעמוד בדרישות הגופניות ושהצבא זקוק לאחוות הגברים שלו; התומכים גרסו שהצעד יהפוך את הצבא לשוויוני יותר ויקטין את שיעור ההטרדות המיניות בו.
שנתיים מאוחר יותר – כותבת מייגן מקינזי ב-Foreign Affairs -
מוקדם מכדי להסיק מסקנות נחרצות. היא ועמיתיה, הלן הרינג ואנונייטה ריקו, ראיינו עשרות נשים ששירתו ביחידות רגלים או סיימו את ההכשרה ליחידות אלו, ומצאו שאין המדובר בתרופת פלא לפתרון הבעיה הרחבה יותר של חוסר שוויון מגדרי ושל סקסיזם בצבא שממשיך להישלט בידי גברים. המדיניות גם הכניסה את הלוחמות למילכוד: מצד אחד, הן רוצות להוכיח את שוויונן עם הגברים; מצד שני, הן רוצים להוכיח את האיכויות הייחודיות שלהן כנשים. הן צריכות להיות גם שוות וגם שונות.
לוחמות רגלים מצאו, שעליהן להתעלות מעבר לדרישות הגופניות הרגילות כדי להיחשב שוות ללוחמים. "אם הבנים קמו בשבע, אני קמתי בשש וחצי. אם הם היו בחדר הכושר שעה, אני הייתי שעה וחצי. תמיד הייתי צריכה לעשות יותר", אמרה אחת מהן. אפילו כאשר הצליחו להתעלות מעבר לדרישות, נטו הלוחמים להתייחס בזלזול להישגיהן: "אם עשיתי יותר שכיבות סמיכה, הם אמרו שזה בגלל שאני קלה יותר", סיפרה לוחמת אחרת. אם נשים נתפסות כ"כשירות מדי", הן מסתכנות בחרם חברתי מצד הגברים או מתוארות כ"שוויצריות", משום שהלוחמים אינם מוכנים להשלים עם מצב בו הלוחמות טובות מהם.
לדברי מקינזי, היא וחברותיה לראיונות התקשו לעקוב אחרי הלחץ החברתי המופעל על הלוחמות. כמה מהן אמרו, שהן רצו להצטייר כ"גזעיות וכיפיות" אבל גם כ"קשוחות ומקצועניות". הן תמיד הילכו על הקו הדק שבין להיראות "רכות מדי" לבין תדמית של "'ביצ'יות". כמה לוחמות הביעו ספק האם אי-פעם יתקבלו כשוות בידי עמיתיהן הגברים. אחת מהן סיפרה על מפקד שהבהיר שהמדיניות החדשה אינה מקובלת עליו; "לא משנה מה עשינו ואיזה ערך הוספנו – היינו נשים שפלשו לשטח לא-להן".
הלוחמות הרגישו שהן נתונות תחת עין פקוחה יותר מאשר הלוחמים, ואם טעו – הדבר יוחס להיותן נשים. "הגברים שלצידך רואים אותך וזה יקבע את יחסן לנשים בצבא", אמרה אחת מהן. "אם תיכשלי – זו תהיה מבחינתם הוכחה לכך שנשים לא שייכות לכאן".
הנשים עדיין צריכות להיאבק בכמה מכשולים מבניים, מדווחת מקינזי, כמו למשל אופן הטיפול בהטרדות מיניות בצבא. כאמור, אחת הסיבות למדיניות השוויון הייתה ההנחה שהיא תפחית את כמות ההטרדות, מתוך הנחה שהיא תקטין את מידת המצ'ואיזם הרואה נשים כפחותות-ערך ביחס לגברים. אלא שהבעיה האמיתית היא נוהלי הדיווח, טוענת מקינזי.
אין נתונים מלאים על האלימות המינית בצבא האמריקני, אבל יש אינדיקציות: אחת מכל ארבע נשים סבלה מהטרדה מינית, לעומת רק אחד מכל 15 גברים. מבין אלו, רבע מהנשים ושליש מהגברים הותקפו בידי מפקד בכיר מהם. אך למרות עובדה זו, חוקי הצבא קובעים שמפקדיו של המותקף צריכים להיות חלק ממערכת הבירור – אפילו במקרים שהתלונה היא עליהם עצמם או על עמיתיהם. לפיכך, אין זה מפתיע שנתוני הפנטגון מלמדים ששיעור התלונות על תקיפות מיניות הוא הגבוה ביותר אי-פעם, בעוד שיעור ההרשעות הוא הנמוך ביותר אי-פעם: רק 2.7% מהדיווחים מובילים להרשעה. יתרה מזאת: המתלוננים סופגים תגובות נגד ושליש מהם משוחררים בתוך שבעה חודשים מהגשת התלונה.
יש גם סימנים מאכזבים המלמדים שהדור הראשון של הלוחמות סובל מאותם מאפיינים של הטרדות ותקיפות מיניות שהן מנת חלקן של חיילות שאינן לוחמות. כמה מן המרואינות אמרו, כי בצבא יש תרבות סובלנית מדי כלפי הטרדות ותקיפות, וכי ההדרכה למניעתן אינה רצינית והיא נתפסת כמטרד ולא כחלק חיוני מהכשרת המפקדים. לוחמות גם מתארות אווירה בה הן נדרשות לפקח כל העת על עצמן, כדי שלא לתת לגברים "רושם מוטעה".
לוחמת סיפרה, כי הגברים נותרים לעיתים בתחתוניהם כאשר הם מחליפים בגדים או מתנקים באימוני שדה; היא אינה עושה זאת, כי "אני לא רוצה שהם יסתכלו על הרגליים שלי ויגידו: היא מנסה להיות סקסית בשדה. הגברים לא צריכים להתמודד עם השאלה כיצד להחליף בגדים או להישאר נקיים בצורה דיסקרטית".
מקינזי מסכמת: "למרות שאין ספק שמדיניותו של קרטר לשלב נשים בתפקידי לחימה היא צעד בכיוון הנכון, אכיפת שוויון מגדרי אינה שיקוי פלא להורדת האלימות המינית, להגדלת מספר המפקדות או להעלאת כושר הלחימה של הצבא האמריקני. הציפייה מנשים להיות גם שוות וגם שונות, והסירוב לבצע שינויים מבניים כדי להתמודד עם הסקסיזם ההיסטורי, מוביל מדיניות מבטיחה לעבר כישלון. אם הצבא הוא המוסד המכיל והמודרני שהוא אמור להיות, הוא לא צריך לגייס נשים אלא להקשיב להן ולבצע את השינויים הדרושים בו עצמו כדי ששוויון אמיתי יהפוך לממשי".
