ארמון ווסטמינסטר, מושבו של הפרלמנט הבריטי, שרד את הבליץ הגרמני, את הערפיח הלונדוני ואת הצנרת הרעועה. אבל הוא חורבה. לא שהוא מתמוטט, ממש לא; הוא קורס מבפנים: אספקת המים, הביוב, האוורור, החשמל, כיבוי האש, התקשורת – כל המערכות הללו כמעט ואינן מתפקדות. כל אוהביו של הבניין מתארים אותו בצורה זהה: ישות חיה, אשר הגיעה לגיל מופלג וזקוקה נואשות לניתוח מציל חיים, ומוטב שלא לחשוב על החלופה.
בשל כך, לאחר שנים של ויכוחים ובדיקות והכנות, אישר הפרלמנט בתחילת השנה את אחת מתוכניות השיפוץ השאפתניות ביותר בהיסטוריה: 5 מיליארד דולר שתביא לכך שהפרלמנט כולו יעבור למשך שש שנים לבניין סמוך. זה בערך כמו שהקונגרס יעבור למוזאון התעופה והחלל, מסביר וושינגטון פוסט לקוראיו. העבודות אמורות להתחיל ב-2025, בתקווה שמתישהו בתחילת העשור שלאחר מכן יחזור הפרלמנט לביתו. התאריכים המדויקים טרם נקבעו, משום שהמשמרים אומרים שלא יידעו בדיוק בפני מה הם ניצבים עד שיתייצבו בפניו.
כתבי הפוסט בלונדון ערכו סיור בקרביו של הבניין בליווי טום הילי, מנהל תוכנית השימור וההתחדשות, ורוברט סטיוארט, המהנדס הראשי של הפרויקט. המסע החל במעלית זעירה ורעועה אשר הורידה אותם למעמקי מסדרונות התחזוקה, בהם אפילו אדם נמוך קומה צריך להתכופף. בקומות מעליהם – אולמות הדיונים, הלובי המפואר, הגנים, החדרים המהודרים – ארמון וסטמינסטר הוא יהלום מאובק. אבל עין מיומנת מבחינה בסימני ההתפוררות.
הגגות דולפים בצורה קשה; לעיתים מוצבים דליים כדי לקלוט את המים באולם הדיונים של בית הלורדים. פטריות התיישבו בטפטים שעיצב אוגוסטוס פוגין. עכברים מתרוצצים בתעלות. אחת התלונות הנודעות ביותר היו בציוץ של בן ברדשו, חבר פרלמנט מסיעת הלייבור: "נדמה לי ששתן דולף דרך התקרה למשרד שלי, זה היום השני ברציפות!".
הבניין המקורי מימי הביניים נשרף ברובו בשנת 1834 לקול מצהלותיהם של כנופיות לונדון. בשנת 1840 החלה בנייתו המחודשת כביתו של הפרלמנט על-פי תוכניתו של האדריכל צ'רלס בארי. הפרויקט הסתיים ב-1870 – איחור של 26 שנים ובעלות גבוהה פי שלושה מהמתוכנן. שטחו הבנוי של המבנה הנוכחי הוא 32 דונם, עם 125 גרמי מדרגות, 1,100 חדרים ו-4.5 ק"מ של מסדרונות. מדי יום עובדים בו אלפי בני אדם ומדי שנה מבקרים בו מיליון איש. המטבחים מגישים 3,000 ארוחות ביום בחדרי האוכל המיושנים, עוד 2,500 ארוחות מוגשות בקפיטריות המודרניות, ולצידן כוסות תה לאין-מספר ושמונה ברים.
קרוליין שנטון, שניהלה את ארכיון הפרלמנט, אומרת שמצבו של הבניין היא תוצאה של הזנחה במשך דורות רבים, כאשר כל הממשלות הוסיפו טלאי על טלאי ובכך רק החמירו את המצב. דוגמה מעולה לכך נמצאת במרתף: מישהו הוסיף קופסאות פלסטיק על הצינורות מימי מלחמת העולם השנייה והתוצאה היא קילומטרים של חיווט מבולבל. היו כל כך הרבה תיקונים נקודתיים ב-50 השנים האחרונות, עד שאיש אינו יודע מה הלך לאן, וכל שנותר למהנדסים הנוכחיים הוא לנחש.
המהנדסים של אמצע המאה ה-19 עשו נכון הרבה דברים, מציין הפוסט. הבניין עודנו ניצב על יסודות בטון מוצקים בעומק של ארבעה מטרים הגובלים בנהר התמזה. אבל הבניין נבנה בתקופה אחרת לגמרי, למשל עם 600 פתחי חימום שפעלו בפחם ואשר הוחלפו בחשמל. היה בו אפילו מיזוג אוויר, אם כי הוא מעולם לא באמת עבד: הקפיא את כולם בחורף והחניק אותם בקיץ.
כל המערכות – הצנרת והחיווט, האוורור, מיזוג האוויר, המים, הכיבוי, המידע, הביטחון – כבר עברו מזמן את תוחלת חייהם. ועוד נקודה: הבניין הוא בלתי אפשרי מבחינת בעלי מוגבלויות – דרישת בסיס במאה ה-21, בוודאי במקום המייצג את העם. ארמון ווסטמינסטר היה פאר האדריכלות הגוטית-ויקטוריאנית – וכעת הוא מקבל את חשבונות החשמל הגבוהים ביותר באנגליה. אלפים רבים של חלונות עשויים ברונזה אינם נסגרים, מה שגורם לבזבוז עצום של חימום.
התיקונים נדחו במשך שנים על גבי שנים – חלקית משום שהפרלמנט לא רצה לשלם תמורתם, וחלקית בשל החשש מפני ההפרעה לעבודה התקינה. אי-אפשר לעשות משהו רועש מדי כאשר הפרלמנט בישיבה, כך שהלחץ תמיד היה לעשות כמה שיותר בכמה שפחות זמן. תיקון צנרת יכול היה להתבצע רק בסוף השבוע, והחלפת דוד מים – רק בקיץ.
מחקרים ודוחות לאורך העשור האחרון הזהירו שהשיפוצים החיוניים נמצאים כבר בפיגור של לפחות 40 שנה. הם הצביעו על עשרות תקריות שעלולות היו להסתיים באסון. בשנה שעברה היו שש דליקות קטנות אך מדאיגות, מאות פעמים בהם השירותים יצאו מכלל שימוש וסדק בצינור הביוב המרכזי. לפני כמה שנים אמר חבר הפרלמנט דמיאן גרין, שתהיה זו הגזמה לתאר את הבניין כ"מלכודת מוות", אבל לא "הגזמה פראית".
