לא, אין להטיל אסדרה על חברות הטכנולוגיה הגדולות – כותב לארי דאונס מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בדיון הפתוח שמקיים השבוע אתר אקונומיסט בסוגיה זו.
בשנת 1962 כתב הסופר והמדען הבריטי ארתור קלארק: "כל התקדמות טכנולוגית משמעותית היא כמעט נס". הדבר נכון במיוחד לחלק ניכר מההמצאות של המהפכה הדיגיטלית, ובמיוחד אלו של העשור האחרון: הסמארטפון, המכונית האוטונומית, רשתות אלחוט עולמיות, בינה מלאכותית. אלו ואחרות עברו מספרי המדע הבדיוני לחיי היום-יום של כולנו.
בני אדם זקוקים לזמן כדי להתאים את החברה, העסקים והחיים הפרטיים לשינויים מהפכניים כאלו. בשלב הביניים יש תמיד נטייה רגשית עזה לקרוא לממשלות להגן עלינו כאשר צצה בעיה בלתי צפויה – וזה בדיוק מה שקורה כעת. אבל לאיש מבין אלו התומכים בפיקוח ממשלתי אין הצעה ספציפית, תוך ניתוח שקול של היתרונות והחסרונות של חוקים כאלו – אומר דאונס. רגשות אינם בסיס לקביעת מדיניות ציבורית.
תהיה זו טעות לחשוב שחברות הטכנולוגיה, גדולות וקטנות כאחת, אינן מפוקחות כבר כיום. יש מערכת שלמה של חוקי תאגידים, תעסוקה ומיסוי החלים עליהם, לצד חוקים להגנת הצרכן. רחפנים צריכים לעמוד בכללי התעופה; מכוניות אוטונומיות צריכות לציית לחוקי התנועה; הרשתות החברתיות כפופות לחוקי הגנת הפרטיות.
נכון, קשה לטעון שהמערכת עובדת בצורה מושלמת, אבל דאונס קורא לזכור את ממצאיו של חתן פרס נובל לכלכלה, רונלד קואס. הוא הוכיח לפני מחצית המאה, שחוקים המיועדים למנוע נזק שנגרם בידי טכנולוגיות חדשות, עולים ללקוחות יותר מהנזקים שהם מיועדים למנוע. הלקוחות משלמים במישרין את מחירה של ביורוקרטיה ענפה יותר, ובעקיפין את מחיר ההאטה או הבלימה של החדשנות.
חוץ מזה, קשה לפקח רק על ה"ענקים"; חוקים כאלו יגבילו עד מהרה גם חברות קטנות וחברות הזנק ויחנקו את פעילותן. ברוב המקרים, דווקא החברות הגדולות נהנות מאסדרה כבדה: הן יכולות להרשות לעצמן להעסיק עורכי דין ולשחק עם המערכת, מה שחברות קטנות לא יכולות לעשות. התוצאה היא, שענפים מפוקחים הופכים להיות פחות חדשניים.
הצמיחה של כלכלת האינטרנט ניזונה מאסדרה קלה, על בסיס ההנחה ששווקים דינמיים ומתפתחים במהירות מגנים על הצרכן טוב יותר מאשר ממשלות. טוב יותר – אך לא בצורה מושלמת; אבל הפתרון המושלם היחיד הוא לאסור על השימוש בטכנולוגיה החדשה, וזה כמובן אינו פתרון אפשרי.
דאונס מדגיש, כי ברור שחברות גדולות וקטנות צריכות לעשות עבודה טובה יותר בפיקוח על עצמן, וברור שיש מקום לפיקוח משמעותי יותר מצד הרגולטורים. יש
חברות אינטרנט שאינן שומרות כראוי על המידע שהן אוספות; מחצית מהפרות המידע מבוצעות בידי עובדים בחברות כאלו. אבל אפילו כאשר מדובר בכשלים הקשים ביותר של ענקיות הטכנולוגיה, החוקים הקיימים מספקים הן את הקווים המנחים והן את התרופות הנחוצים כדי לעודד יצירת מוצרים ושירותים שרוב הצרכנים יאמצו למרות הכל. אכיפה טובה יותר של חוקים אלו היא הפתרון ההגיוני, ולא יצירת מגבלות קיצוניות והתערבות חיצונית בניהול החברות.
בקרוב נוכל לבחון זאת, מזכיר דאונס את התקנות האירופיות להגנת המידע הנכנסות החודש לתוקפן ואשר לצידן קנסות כבדים לחברות שלא יעמדו בהן. התומכים בתקנות אומרים שהן יתנו לאיחוד האירופי יותר שליטה על חיינו הדיגיטליים – אבל היתרונות שלהן מעולם לא נשקלו אל מול העלויות, כולל אילוצם של הצרכנים להחליט שוב ושוב איזה מידע יישמר מכל אתר אינטרנט, ישומון או חברה שאיתה הם באים במגע.
