מאז החודש שעבר, מיגל דיאז-קאנל הוא נשיא קובה הראשון מזה 69 שנים שאינו בן למשפחת קסטרו. בנאום ההשבעה שלו הוא התחייב להשלים את הרפורמות הכלכליות של קודמו, ראול קסטרו: סוג של כלכלת שוק שהושקה ב-2011 במטרה להחליף את השוק המתוכנן בסגנון הסובייטי.
זה לא יהיה פשוט – כותב בניוזוויק ויליאם לאו-גראנדה, מומחה לענייני קובה מהאוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. יהיה עליו להתגבר על התנגדות פוליטית ועל עקשנות פקידותית – ואפילו ראול, עם כל ההילה המשפחתית והמהפכנית שלו, התקשה בכך. יהיה עליו לשמר את האחדות בקרב אליטה פוליטית, החלוקה בשאלה עד כמה רחוק ועד כמה מהר לקדם את הרפורמות, מחשש שתאבד את שליטתה. ויהיה עליו לספק את הסחורה לאוכלוסייה שנעשית יותר ויותר קולנית בדרישותיה לרמת חיים גבוהה יותר וליותר זכות דיבור בפוליטיקה. המשימה של המשכיות מעולם לא הייתה קשה יותר, אומר לאו-גראנדה.
בשנת 2011 אישרה המפלגה הקומוניסטית הקובנית 313 רפורמות כלכליות. עד 2016 בוצעו פחות מרבע מתוכן. התוכניות מדברות על חברות ממשלתיות שיפעלו בהתאם למחירי השוק ושיהיו יעילות די הצורך כדי להרוויח, להגדיל את המגזר הפרטי כדי שייצור משרות והכנסות ממיסים, ולפתוח את הדלת בפני משקיעים זרים שיספקו את ההון הדרוש לצמיחה. אבל הרפורמות מעוכבות בידי פקידים החוששים לאבד את כוחם ואנשי מפלגה החרדים לגורל הרעיונות המהפכניים. גם המשקיעים הזרים אינם ממהרים: קובה צריכה 2.5 מיליארד דולר בשנה, אבל בשלוש השנים שחלפו מאז אימצה חוק השקעות מפתה יותר היא גייסה רק 3.4 מיליארד דולר – חצי מהסכום הדרוש.
יש גם בעיות מעשיות. לרוב החברות הממשלתיות אין מערכות חשבונאיות מתאימות; הטעמתן מתנהלת באיטיות משוועת. 20% מהתקציב עודנו מופנה לכיסוי הגרעונות שגורמות חברות ממשלתיות כושלות. אבל הממשלה אינה רוצה לסגור אותן, משום שהדבר ייצור בעיה קשה של אבטלה.
הממשלה העניקה 580,000 רשיונות לחברות פרטיות ומספרן עלה פי חמישה מאז 2010; החקלאות מצויה כמעט כולה בידיים פרטיות, ו-29% מהעובדים מועסקים במגזר הפרטי. אבל הביורוקרטיה המחניקה גורמת לחברות פרטיות רבות לעבור על החוק: הן קונות סחורות בשוק השחור, מעלימות הכנסות משום ששיעורי המס בלתי אפשריים ופועלות מעבר לגבולות הצרים שמכתיבים להן רשיונותיהן.
השמרנים במפלגה הקומוניסטית זה נראה כמו ריצת אמוק קפיטליסטית. לקובני הממוצע, צמיחת המגזר הפרטי מרחיבה את הפערים. לאו-גראנדה מעיד, כי כיום ניתן לראות קובנים לבושים בהידור האוכלים במסעדות יוקרה ומתאכסנים במלונות שלפני עשור נועדו רק לתיירים. ובינתיים, רוב הקובנים נאבקים על עצם קיומם במשכורת ממשלתית.
ראול הבין שרפורמות בשוק יגרמו לחוסר שוויון, אך ציפה שהן יגבירו את הפריון, יאיצו את הצמיחה ויעלו את רמת החיים של כל בני ארצו. זה לא קרה. מאחר שהמגזר הממשלתי מתנגד לשינוי, הצמיחה נמוכה וחותרת מתחת להיגיון הכלכלי של הרפורמות. הממשלה יודעת אלו צעדים כלכליים עליה לנקוט, אבל היא חוששת מהסיכון הפוליטי הכרוך בהם. זה מסביר למשל מדוע קובה משמרת את שיטת שני המטבעות שהנהיגה בשנות ה-90 – האחד לצריכה פנימית והשני להמרה למטבע חוץ: כולם יודעים שהשיטה גרועה, אבל ביטולה יהיה מסובך והשפעותיו אינן ניתנות לחיזוי.
בעוד משימותיו הדחופות ביותר של דיאז-קאנל הן כלכליות, בעיות הגדולות יותר הן פוליטיות – מאפיין לאו-גראנדה את המצב. סקרים שנערכו בקובה בשנים האחרונות מלמדים בצורה עקבית, שחוסר שביעות הרצון מהמצב הכלכלי גדל בעוד האמון בממשלה קטן. ובעוד דיאז-קאנל נדרש לנווט את ספינת המדינה בין הגלים המסוכנים הללו, הוא חייב גם לשים עין על צוותו. בעוד הליך קבלת ההחלטות בקובה אינו גלוי, יש באינטרנט סימנים לחילוקי דעות בתחום הכלכלי ובשאלה כיצד להתייחס לחוסר שביעות הרצון של הציבור.
הסמכות של ראול כוותיק המהפכה של אחיו,
פידל קסטרו, אפשרה לו להתגבר על חילוקי הדעות הללו – יתרון שאין לדיאז-קאנל. למרות שהוא פוליטיקאי ותיק הנמצא בשטח מזה שלושה עשורים, הוא אינו ידוע היטב מחוץ לשני המחוזות בהן שימש כמזכיר הראשון של המפלגה. והוא אינו לבדו: ראול עודנו משמש כמנהיג המפלגה, אם כי הבטיח שיעביר לו גם תפקיד זה. הנשיא איננו בובה והוא אמור לקבל את השלטון המלא – ויש לו הרבה עבודה.
