מהי מדיניותה של ארה"ב כלפי אירן? על השאלה הזאת לא ענה
דונלד טראמפ כאשר ביטל את הסכם הגרעין – כותב מייקל סינג ב-Foreign Affairs. מה שארה"ב צריכה, סבור סינג, הוא מדיניות חדשה – כזאת שלא תתמקד רק בתוכנית הגרעין האירנית.
תוכנית הגרעין האירנית היא חלק בלתי נפרד ממדיניות הביטחון שלה, השואפת להשיג כוח בלתי קונבנציונלי הרחק מגבולותיה. בהתאם לכך, דאגתה של ארה"ב נובעת לא רק מהתנגדותה העקרונית להפצת הנשק הגרעיני, אלא מהתייחסותה למכלול מדיניותה של אירן. אחת הטענות העיקריות נגד עסקת הגרעין הייתה, שהיא התמקדה בגרעין לבדו במנותק מכלל מדיניותה של אירן. באופן אירוני, מזהיר סינג, טראמפ עלול לחזור על אותה טעות.
כל הנשיאים הפעילו כלפי אירן מדיניות של מקל וגזר, במינונים שונים; אף אחד מהם לא הציב כמטרה ברורה את הפלת המשטר בטהרן. השינויים במדיניות היו פחות תוצאה של אידיאולוגיה נשיאותית ויותר תוצאה של הערכת הסיכון שמציבה אירן באותה נקודת זמן. מאז אמצע העשור הקודם ועד היום, ארה"ב הולכת ומשנה את מה שהיא רואה כאיום המרכזי עליה: לא עוד טרור ותמיכתן של מדינות בו, אלא חילוקי הדעות עם מעצמות גרעיניות כמו רוסיה וסין. ארה"ב גם מתייחסת בספקנות ליכולתה להביא לחילופי משטרים ולבנות מדינות.
בהתחשב בתפקיד הנרחב שמילאה ארה"ב במזרח התיכון, אין פלא שלמדיניות זו היו השלכות משמעותיות באיזור. בעוד ארה"ב הולכת ומפחיתה את השקעותיה האסטרטגיות במזרח התיכון, לא היה מישהו אחר שייכנס לחלל שנוצר. התוצאה הייתה תחרות בין גושים מקומיים בלתי רשמיים, המתמודדים זה מול זה על ההשפעה האיזורית – לעיתים בתוצאות הרסניות.
התוהו ובוהו היה הזדמנות פז עבור אירן. מאז 2011 היא הרחיבה את השפעתה בעירק, סוריה, לבנון, תימן ועוד. הבעיות המקומיות שירתו את תפיסת הביטחון הלאומי ארוכת הטווח של טהרן, ולפיה יש לפעול באמצעות שלוחים מקומיים ולהשתמש בטקטיקות גמישות של הפרד ומשול. בסוריה היא מצאה בעל ברית בדמותו של
ולדימיר פוטין, שחיפש דרכים להרחיב את השפעתה של רוסיה וליהנות מנסיגתה של ארה"ב. התוצאה היא שאירן הפכה למעצמה איזורית אפילו תוך כדי מילוי תנאי עסקת הגרעין.
האתגר שעמד בשנים האחרונות בפני ארה"ב היה כיצד ליישב את חוסר רצונה להרחיב את מעורבותה במזרח התיכון, עם הצורך להתייצב מול אירן. לא מדובר בשאלה של אידיאולוגיה או פוליטיקה, אלא בסוגיה של ביטחון לאומי. בראייה האמריקנית, מעשיה של אירן מסכנים לא רק את המזרח התיכון, אלא גם את נתיבי הסחר הבינלאומיים העוברים בו – ובכך את בטחונן שלה ושל בעלות בריתה.
מבחינתו של
ברק אובמה, הסכם הגרעין היה הדרך לרבע את העיגול. הוא ראה אותו כדרך להפחית את המחויבות הצבאית של ארה"ב במזרח התיכון, תוך צמצום ההשלכות של צעד זה באמצעות הגבלת הפעולות המסוכנות ביותר של אירן ומתן מענה דיפלומטי עתידי לפעולותיה האחרות. כידוע, דעתו של טראמפ על ההסכם הייתה שונה בתכלית.
פרישתה של ארה"ב מן ההסכם אינה מסמנת חזרה למעורבות עמוקה שלה במזרח התיכון – מדגיש סינג. הדגש ששם כעת טראמפ על העיצומים נגד אירן הוא חזרה למדיניות "היד הארוכה" כלפיה: לא צעדים צבאיים ישירים, אלא צעדים כלכליים עקיפים. אבל בכלל לא בטוח שהתוצאה תהיה שונה.
לדעת סינג, שינוי מצב זה יצריך עיון מחדש מעמיק במדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון. וושינגטון תצטרך להימנע מהדיונים של שחור-לבן והכל-או-לא-כלום המאפיינים אותה מאז פלישתה לעירק ולבחון ברצינות מסלולי ביניים של יותר מעורבות במשברים באיזורים – בלי מחויבות יתרה. עליה לראות את המזרח התיכון כחיוני לאסטרטגיה שלה באירופה ובאסיה, שם בעלות בריתה תלויות לעיתים בנפט מהמפרץ הפרסי.
התמודדות אפקטיבית יותר עם אירן מחייבת את ארה"ב לחטט עמוק יותר בארגז הכלים שלה ולמצוא משהו שמעבר לעיצומים כלכליים. סינג סבור שעליה לחזור לפעילות צבאית ברמה נמוכה, למשל: נוכחות קבע קטנה בסוריה, חיזוק בעלות הברית האיזוריות ושימוש בכוחה האווירי כדי למנוע מאירן ושלוחיה להתבסס בסוריה ובעירק. במקביל, עליה להמשיך במגעים עם אירן; מדובר בשני צדדים של אותה אסטרטגיה, ולא בכלים מנוגדים.
בנוסף לכך, ארה"ב צריכה לגבות מאירן מחיר לא רק אם היא מאיימת על האינטרסים שלה, אלא למנוע ממנה מראש לעשות זאת. עליה להביא לכך שלאירן שוב לא יהיו הזדמנויות קלות להתערב ברחבי האיזור, על-ידי סיוע למדינות בו להתמודד בצורה גמישה מול ההתערבות הפוליטית והכלכלית האירנית. כדאי גם לפתח ארגוני הגנה איזוריים, שכיום למעשה לא קיימים.
כל הצעדים הללו – חיזוק בעלות ברית, קידום אינטגרציה איזורית ושילוב של דיפלומטיה וכוח – יהיו יעילים אם ייעשו יחד עם שותפיה הבינלאומיים של ארה"ב. בשל כך, על ממשל טראמפ לפעול במהירות לתקן את יחסיו עם בעלות בריתו, שנפגעו בשל פרישתו מן ההסכם. זה לא יהיה קל, אבל החלופות – התמודדות של ארה"ב לבדה עם המזרח התיכון או נטישתו לחלוטין – גרועות יותר. הפרישה מן ההסכם אינה חייבת להיות סוף הדרך; היא יכולה להיות תפנית נוספת, משמעותית, בדרך הפתלתלה של המדיניות האמריקנית כלפי אירן מאז מהפכת חומייני. ההצלחה מצריכה לא רק עיצומים בתקווה שהם יביאו את טהרן בחזרה לשולחן המו"מ, אלא גם התמודדות עם האתגרים הדחופים שהיא מציבה – קובע סינג.
