"זימבאבווה פתוחה לעסקים" – זהו המסר של נשיא המדינה, אמרסון מננגוואגה, מאז החליף את הרודן הוותיק רוברט מוגאבה בנובמבר 2017. נכון לעכשיו המצב עגום: התוצר לנפש יורד, החוב מגיע לעשירית מהתוצר ושער המטבע בשוק השחור גבוה ב-30% משערו הרשמי. אין ספק שהממשלה החדשה רוצה להכניס את זימבאבווה לכלכלה העולמית, אבל השאלה היא האם מדובר ביותר מאשר תיקון קוסמטי – כותב ג'ון רפלי ב-Foreign Affair.
ממשל מוגאבה הרס את כלכלת המדינה. בשני העשורים הראשונים לאחר הכרזת עצמאותה ב-1980, נחשבה זימבאבווה לסיפור הצלחה אפריקני עם צמיחה כלכלית עקבית של למעלה מ-1% לשנה. אבל אז, עם תחילת האלף, אימץ מוגאבה מדיניות כלכלית אנטי-קולוניאליסטית ולאומנית, והחל להחרים אדמות שעובדו בידי חקלאים לבנים. מאז ירדה ההכנסה הממוצעת בשליש – וזה לא הכי גרוע, כי בשנים 2013-2009 נרשמה התאוששות יחסית. אבל כאשר תפס מוגאבה שוב את השלטון המוחלט, התחדשה הצניחה.
ברחובותיה של הבירה הרארה קשה לראות סימנים למצוקה זאת, כותב רפלי. הכבישים עמוסים, המדפים מלאים בכל טוב והמסעדות הומות אדם. רבים יטענו שאין להם כסף, אבל אחרי קצת לחץ יודו בחיוך, שהם מנהלים כל מיני עסקים מתחת לשולחן. לא מדובר בכלכלה שקרסה אלא בכלכלה שיצאה מחוץ למסגרת הפורמלית. קרן המטבע הבינלאומית קבעה לאחרונה, כי רק לבוליביה יש כלכלה בלתי רשמית גדולה מזו של זימבאבווה; ההערכה היא שמחצית מהפעילות מתנהלת בצורה לא רשמית.
זוהי בעיה עצומה, מדגיש רפלי. התוצר נותר בהיקף קטן, משום שרבים רוצים להישאר מחוץ למכ"ם. הדבר מגביל את ההשקעות בטכנולוגיה חדישה ומונע את הגברת היעילות. כל חברה הזקוקה למשאבים, במיוחד למשאבים מיובאים, נאבקת למצוא מטבע חוץ בשער סביר. כל אלו מובילים לכך שחלקו של המגזר היצרני בתמ"ג צנח מאז קבלת העצמאות מחמישית לעשירית.
בזימבאבווה יש יותר כסף מהנגלה לעין. בשנה שעברה עברו לכל היותר 75% מההכנסות בערוצים הרשמיים; היתרה הייתה בערוצים עליהם אין למדינה מושג. אין זה נדיר שלמשפחה מן המעמד הבינוני יהיו הכנסות דולריות ממקור עלום כלשהו, ואת הכסף הזה לא מכניסים למערכת הרשמית וממילא הוא לא מסייע לכלכלה הלאומית. התוצאה היא מחסור במזומנים: מחוץ לבנקים משתרכים תורים ארוכים למשיכת כסף, ולרוב כבר בשעות לפני הצהריים הוא אוזל.
אם תצליח ממשלת זימבאבווה להכניס למערכת הרשמית את הכסף המוסתר ואת הפעילות הכלכלית המניבה אותו, זה יהיה צעד חשוב קדימה. חלק מהתנאים לתחייה של זימבאבווה עודם קיימים: יכולתה המינהלית טובה, יש מחצבים רבים ומקורות אנרגיה פוטנציאליים, וכוח אדם משכיל מהטובים ביבשת.
אם הממשלה תצליח לשכנע את תושביה ואת המשקיעים הזרים שהצליחה לשים מאחוריה את עידן מוגאבה, צמיחה מהירה תהיה אפשרית. הסרת מגבלות על מטבע החוץ כבר הוכיחה את עצמה כמכשיר למשיכת הון זר. לנוכח העובדה שהמגזר היצרני עובד ב-40% בלבד מיכולתו, גישה למשאבים יכולה להוביל במהירות לזינוק של 50% בתפוקה – ובהמשך להגדלת התעסוקה והצריכה. בשנה שעברה, שלוש מן המדינות הצומחות במהירות הגדולה ביותר בעולם היו באפריקה, וזימבאבווה יכולה להצטרף אליהן.
אבל, מדגיש רפלי, גם ההפך הוא ריאלי מבחינתם של תושבי זימבאבווה. כסף הנכנס למחזור עלול להוביל להגדלת החוב הלאומי ולתשלומים לתומכיה של המפלגה השלטת. משקיעים אפשריים עושים תוכניות, אבל לא מיישמים אותן בטרם יקבלו ודאות לגבי העתיד, ודאי עד הבחירות בקיץ הקרוב. אם האופוזיציה תנצח, יעלה מאוד הסיכוי להתאוששות כלכלית.
לאחר מאבק פנימי, התאחדה האופוזיציה מאחורי מועמדותו של עורך הדין נלסון קמיסה – אך הדרך לניצחון בבחירות עמוסת מכשולים. למרות שהדחתו של מוגאבה נעשתה במסגרת החוקה, ברור שהגנרלים מילאו תפקיד משמעותי באירוע והם אף נטלו לעצמם את תפקידי סגן הנשיא וכמה שרים. מנהיגי האופוזיציה חושדים שהצבא הוא העומד מאחורי התנגדותה של הממשלה לדרישותיהם לבצע רפורמה בדיני הבחירות, כמו פתיחת התקשורת הממלכתית בפני אנשי האופוזיציה, הגבלת החיילים למחנותיהם והבטחת האי-תלות של ועדת הבחירות. הם מאיימים להוציא לרחובות המונים ולמנוע את הבחירות אם דרישותיהם לא ייענו.
רק מעטים מאזרחי זימבאבווה מוכנים להאמין שהמדינה עומדת על ספו של עידן חדש או שהגנרלים מתכוונים לסגת מן המעורבות בפוליטיקה. ראוי לציין, כי מננגוואגה הסכים לנוכחותם של מפקחים זרים בבחירות, ומנהיגי האופוזיציה מסכימים שפיקוח יעיל יקשה על הצבא ועל מפלגת השלטון לגנוב את הבחירות. בהחלט ייתכן שהטקטיקה של מננגוואגה עצמו היא לזכות במנדט מהציבור כדי לבדל את עצמו מקודמו; פעולותיו מלמדות על רצונו להתנתק מחטאי העבר.
למדינות המערב יש הזדמנות אמיתית לסייע לזימבאבווה להפוך את הדחתו של מוגאבה ליותר מאשר כמה ימים של חגיגות. בחירות חופשיות כשלעצמן לא יחוללו את המהפך. ממשלה חדשה תצטרך לפתח מערכת מטבע חדשה, לקבוע אסטרטגיה אמינה לפרעון חובותיה ולהפחית את הוצאות המדינה הבולעות כמעט את כל הכנסותיה ומותירות כמעט כלום להשקעה בתשתיות הפיזיות והחברתיות השוקעות. מנדט אמיתי יאפשר לה לעשות את כל זה.
