לפני שש שנים חזר נביל מוסא, כורדי העוסק באיכות הסביבה, לביתו בעירק לאחר עשר שנים בחו"ל – וגילה שהמדינה השתנתה, ולא רק בגלל המלחמות שעברו עליה. נהרות בהם שחה כל ימות השנה הפכו בקיץ לבוץ. השמים שהיו מעוננים הפכו לנקיים לחלוטין. בצורות גרמו לאיכרים לנטוש את שדותיהם. סופות חול, שפעם היו נדירות, חונקות את הנשימה. מוסא פנה לשלטונות, אבל פקידים כורדים לא רצו לשמוע; זה היה כמעט הדבר האחרון שעניין אותם.
היחס הזה כלפי איכות הסביבה אופייני במדינות ערב, כותב אקונומיסט, אפילו כאשר הבעיות הנלוות אליה הולכות ומחמירות. תקופות בצורת ארוכות יותר, גלי חום כבדים יותר וסופות חול שכיחות יותר – כל אלו מתרחשים מרבאט ועד טהרן. עונות היובש הארוכות ממילא הולכות ומתארכות עוד יותר ונעשות יבשות עוד יותר, והחום בקיץ נעשה קטלני. כמה שנים ברציפות – זה מפחיד; כמה עשורים – זה הרסני.
ההערכה היא, שהטמפרטורות במזרח התיכון יעלו בקצב כפול מהממוצע העולמי. חום קיצוני של 46 מעלות ומעלה יהיה שכיח בשנת 2050 פי חמישה מאשר בתחילת המאה: 90 יום בשנה לעומת 16 בלבד. בשנת 2100 יגיע עומס החום – השילוב של הטמפרטורה והלחות – לרמות בלתי נסבלות לחלוטין. בשנת 2016 הגיעה כוויית לשיא של 54 מעלות, ושנה לאחר מכן אירן התקרבה אליה.
המים מציבים בעיה נוספת. במזרח התיכון ובצפון אפריקה יש ממילא מעט מהם, והגשם מתמעט בשל שינויי האקלים. בכמה איזורים, כמו רמת מרוקו, כמות הגשם צפויה לרדת ב-40%. החקלאים נאלצים לחפור יותר בארות ולייבש במהירות מאגרים שנוצרו במשך מאות שנים. עמק הפרת והחידקל איבד 144 ק"מ מעוקבים של מים בשנים 2010-2003, בעיקר בשל שאיבה שנועדה לחפות על התמעטות הגשמים.
אקונומיסט מציין, כי שינויי האקלים מערערים עוד יותר את המזרח התיכון מבחינה פוליטית – וכידוע, אזורנו רחוק מלהיות יציב. הבצורת במזרח סוריה בשנים 2010-2007 הביאה 1.5 מיליון איש לעבור לערים; באירן עזרו אלפי איכרים את בתיהם מאז שנות ה-90. בשני המקרים, תנועת אוכלוסין ניכרת זו הוסיפה למחסור ולמצוקה, להם יש השלכות פוליטיות. עצם החשש מפני מחסור עלול להוביל לעימותים, שכן מדינות מנהלות מרוץ להבטיח לעצמן מים – גם על חשבון שכנותיהן. מצרים איימה לצאת למלחמה נגד אתיופיה בשל זרימת הנילוס, ואירן וטורקיה – נגד עירק בשל זרימת הפרת והחידקל.
מדענים הציגו צעדים שיכולות מדינות ערב לבצע כדי להתמודד עם שינויי האקלים. אפשר להעביר את החקלאות לגידולים עמידים יותר לחום. אפשר להעתיק מישראל את הטפטפות. אפשר לנקוט בערים בצעדים שיפחיתו את ההתחממות המקומית. אבל מדינות ערב נקטו רק בצעדים מועטים, בין היתר משום שיש להן הרבה בעיות דחופות עוד יותר. וגם הפוליטיקה ממלאת תפקיד: מדינות מתקשות להסכים על חלוקת נהרות ואקוויפרים (מאגרי מים תת-קרקעיים); עזה מתקשה לבנות מתקני התפלה בשל חסימתה בידי ישראל ומצרים; ממשלת לבנון קרועה בין העדות ולא יכולה להתמודד עם הירידה באספקת המים; עירק וסוריה נהרסו במלחמות.
כמה מדינות מנסות להפחית את פליטת גזי החממה, מציין אקונומיסט. מרוקו מקימה תחנת כוח סולארית ענקית במדבר, וכך גם דובאי; סעודיה מתכננת מתקן סולארי שיהיה גדול פי 200 מהגדול ביותר שפועל כיום בממלכה. סאפה אל-ג'יוסי, פעיל איכות הסביבה מלבנון, אומר: "כאשר התחלנו, אנשים הסתכלו עלינו כמחבקי עצים, אבל עכשיו הנימוק החשוב ביותר שלנו הוא כלכלי".
